הכל גרוע

יום שבת ויש איזה שש שעות שכל המשפחה בבית. איך הם תמיד גורמים לי להרגיש שונה ולא בסדר, בשבת שכולם נמצאים, כמעט תמיד אוכלים ארוחת צהריים ביחד. צהריים: *טוק טוק* "קורנר, בואי לאכול. את צריכה לאכול!"-הסבר סיבתי: בימי שישי נפגשים עם סבתא שרואה איך אני (לא) אוכלת (גוויות), נלחצת ומנסה להלחיץ את אמא ואז אמא דואגת שאני אוכל. איך שלא יהיה בכל הבית יש ריח של ציפור מטוגנת (ואחרי יותר משנה ושלושת רבעי של דמוניזציה לריחות מהסוג) אני לא! רוצה! להיות! שם!  והם מתלוננים שאני מזעזעת אותם עד כדי כאב פיזי בגלל הרצינות שלי בלחצות פיתה בצורה מדויקת. הם סובלים ממני - אני סובלת מהם. מרגישים את הניתוק? בסוף אני מרגישה ילדותית ובעייתית כי הלכתי לאכול בחדר תוך שלוש דקות בלי לענות על "חצי פיתה עם קטשופ זה לא אוכל" ו"למה את לא יושבת איתנו" זאת שאלה ממש טובה  שחושבים על זה- בפעם האחרונה שהייתי עם אמא במטבח היא העלתה נושא, סיפרה סיפור וסיימה ב"קורנר תבטיחי לי ידה, אני לא מרשה לך לחשוב על ידה" ושאמרתי שההבטחה שלי היתה שונה ושהיא לא יכולה לומר לי על מה לחשוב היא המשיכה להתעקש על מה המחשבות שלי צריכות להיות- וכולם שתקו! ערב: אמא שמה לב שאני עם חגורה וחולצה שהיא לא טי-שירט מהמאה שעברה - "את יוצאת?" "כן" (יוצאת = לצאת מהדירה, להימצא בצד השני של המשקוף) "את כבר לא אומרת לי שאת יוצאת, תאמרי לי" למה רק אני?! שאחי היה בגילי, וגם צעיר יותר, הוא היה עושה מה שבא לו, היה לו מצב שנקרא "מטייל" וגם על זה הוא לא תמיד טרח להודיע, אחותי אף פעם לא באמת היתה צריכה לבקש רשות לצאת מהבית, לא מאז שאני זוכרת אותה. היתה תקופה שהם השתלטו על המכונית שלה כל כך שהיא כמעט היתה מבקשת אותה מהם ולא להיפך. עלי היא צעקה לפני כמה הרבה שבועות כי ירדתי למכונית של בן דוד שלי 10 מטרים מהבית, היא אסרה עלי ללכת לקנות במבה לפני תשע בערב כי היה חשוך, כל פעם שהיא עצבנית זה כי אני 'לא מספיק בבית' וכל לילה שלא חזרתי (תמיד תמיד הודעתי) הואשמתי בפגיעה בבריאות שלה, בסדר הטוב, האווירה העכורה ומצב החסה בשטחים. -סוף קיטור מפגר #1- היום הכי מבאס מבחינת דיאטה, בזבזתי הרבה קלוריות, צרכתי מעט אבל הייתי רעבה ועצבנית ולעסתי מסטיק ושתיתי המון דיאט קולה והיא גם היתה חמה ובלי גזים ועם המון קרח, זה אפילו לא היה כיף, הרגשתי כאילו הרסתי את הדיאטה אפילו שאני לא, באמת, לא- זה רק ההרגשה [רעב=צורך לאכול, ולא: רעב=שקט ומגניבות] אבל ההרגשה היא הכל כמו בכל דבר בחיים שלי, שאני מתעקשת לדפוק בכל דרך אפשרית, גם אם משהו יהיה ממש בסדר אני אסתכל עליו בצורה הכי היסטרית וגרועה שיכולה להיות ואתעלם מכל הסיבות הטובות להתאמץ בשבילו, נמאס לי להצטרך להכריח את עצמי לעשות כל דבר ולא להאמין בכלום, כבר אין לי כוח בשביל זה, וזה שכל דבר שאני מצליחה לעשות ברצינות זה רק כי הוא דרך להתחמק ממשהו אחר. וגם נמאס לי להתבכיין על אותו הדבר מיליון פעמים