לחיות את היום (מטרה או חלום?)

לפני חודש כתבתי שהשנה הזו תתחיל קצת אחרת..

לא ידעתי כמה אחרת ומאיזה כיוון זה יגיע.

איבדתי את הדבר שהכי יקר לי, את אהבת חיי, איבדתי את ניקי.

ללא ספק החג הזה של כניסת שנת תש"ע הולך להיחרט בזכרון המשפחתי..

המצב שלה התחיל להתדרדר בתחילת השבוע. ההורים לא סיפרו לי ורק כשהגעתי צפונה הם עדכנו והפגישה הראשונה שלי איתם אחרי שבוע היתה אצל הוטרינר. כבר אז המראות היו לא הכי נעימים אבל היא עוד חייכה אלי. היא עוד חזרה איתנו הביתה. למחרת כשראינו שהמצב לא משתפר הודעתי לאמא שלי שאני מתקשרת לוטרינר אחר לחוות דעת. הוא כבר בטלפון אמר לי שזה נשמע מצב לבית חולים אבל שנביא אותה בכל מקרה לאבחון. ערב החג, אבא שלי, אמא שלי ואחותי הקטנה נסעו איתה לוטרינר שהפנה אותם מיד לבית חולים וטרינרי שנמצא שעתיים נסיעה מפה. הם המשיכו לשם ואחותי הגדולה ואני נשארנו בבית וניסינו למרות הלחץ והדאגה, לתפקד. להכין את ארוחת החג. בערב הם חזרו, עייפים ורעבים ואת ניקי הם השאירו מאושפזת שם, לאבחונים. אחותי ואני ערכנו שולחן, הכנו תפוח ודבש לפתיחה, הכנו ארוחה לתפארת, נתנו להם מתנות חג.. הכל כדי להכנס לאוירה הנכונה. ארוחת החג נבלעה די מהר, בהתחשב בזה שגם התאבון עבר דיי מהר כשהתקשרו לעדכן על מצבה של ניקי. שני לילות של חג העברתי בלי שינה, דאגה אינסופית כשכל טלפון שקבלנו בישר הודעה יותר גרועה מקודמו. הבוקר הם כבר שאלו אם אנחנו מאשרים לחבר אותה למכונת הנשמה. אמרנו שכן ומיד התאחדנו כולנו ובצפיפות ושקט נסענו אליה בידיעה שזו עלולה להיות הפעם האחרונה שנראה אותה. כשהגענו לשם וראינו אותה, הרופא עידכן מה מצבה ומה הסיכויים. המשפחה החליטה המתת חסד כשרק אני ישבתי שם ובכיתי שבבקשה שיתנו לה עוד יום, עוד יום אחד, זה חג והיא מורדמת אז היא לא סובלת.. שיתנו לה את הסיכוי. בכינו שם כולנו.  אבא, שגם הזיל דמעה, החזיק לי את היד כדי שאחזיק מעמד ואז אמא שלי, שמעולם לא היתה ביחסים הכי קרובים אלי באה לכיווני, שמה את ראשה על כתפי ופשוט התחילה לבכות.. אני מניחה שמהצד זה היה מחזה מוזר, לאנשים אין מושג מה הכלבה הזו היתה בשבילנו. דבק מלכד לכל המשפחה. בשבילי, בשבילי היא היתה היצור היחיד שנתתי לעצמי לאהוב אהבה ללא תנאי, שידעתי שלעולם לא יפגע בי, שתמיד יהיה שם בשבילי, שייתן לי לאהוב אותו עד הסוף בלי לפחד מזה ואפילו לרצות את זה. כנראה שאלוהים אוהב לנסות אותנו בנקודות הכי רגישות. הכי כואבות.

אז עכשיו אני מנסה לברר עם עצמי איך אני הולכת לישון. איך אני קמה לבוקר חדש בידיעה שניקי, אהבת חיי, כבר לא חלק אקטיבי מהחיים האלה. איך אני מתמודדת עם ההרגשה שבזמן קצר איבדתי יותר מידי דברים משמעותיים מהחיים שלי. איך אני שומרת על הרצון שהלכידות המשפחתית שהפגנו בחג הזה, בזכות ניקי, תשאר.