לחיות את היום (מטרה או חלום?)

פוקחת עיניים לעוד יום חדש, השעון מצלצל ומצלצל, מנסה לשכנע אותה לקום אך לשווא. לבסוף כשהיא קמה, המחשבה היחידה שמלווה אותה בזמן שהיא מתחילה להתארגן היא "עוד יום". שוטפת פנים, מסתכלת במראה ומנסה לחייך, מביטה לעצמה בעיניים ומנסה לחשוב "איך אני עושה את זה?".

היא נוסעת ללימודים באוטובוס צפוף באנשים. כשהיא מגיעה, היא הולכת לביניין מרוחק שבו תוכל לקנות קפה עם חלב סויה על מנת להתעורר ולהתחיל רשמית את היום. שיעור ועוד שיעור, בין לבין יש קצת הפסקות. אחר כך היא הולכת למלגה, כל יום היא משתתפת בפרוייקט מלגה אחר, מעבירה את הזמן בלקבל ולתת.

בערב כשהיא חוזרת הביתה, היא מניחה את התיק על הרצפה, מדליקה את המחשב והולכת למטבח. חותכת סלט, לפעמים לוקחת כמה קרקרים ליד וחוזרת לחדר. במחשב היא בודקת מה נשלח אליה במהלך היום ולאחר בדיקה מקיפה בכמה מיילים שונים, היא שמה לעצמה פרק מסדרה ומתיישבת לאכול. כשהפרק נגמר היא מתחילה במשימות היומיות, קוראת מאמרים, מסכמת, נרדמת לתוכם. את הלילה היא מעבירה מול המסך, מנסה לדבר עם העולם, מנסה לדבר אל העולם.

וכך עובר עוד יום ועוד אחד והיא בשיגרתה. כמו בפאזל, בונה לעצמה מסגרת עם חתיכות שיתאימו זו לזו ויצרו חלל בתוכו לאט לאט תיווצר תמונה מלאה, שלמה, יפה. בכל יום שעובר היא מחפשת חלקים למלא את החלל שנוצר, מרגישה שיש חלקים שלעולם יחסרו. הרגשה של ריקנות, של חיפוש, של השלמה. פעם היו חלקים שהתאימו זה לזה אך לא התאימו למסגרת, פעם היו חלקים שנראו כאילו הם חלק מהתמונה השלמה, אך נראה שהם היו שייכים לתמונה אחרת. הכל עיניין של ניסוי ותהיה.

כך עובר לו יום ועוד יום, דברים סביבה משתנים, היא עצמה משתנה, מתקדמת, מתבגרת, מזדקנת.. אך עמוק בפנים היא תמיד אותה ילדה שאוספת את חתיכות הפאזל ומנסה לבנות מהן תמונה. לחיות בתוך מסגרת כשהתוכן ריק, זה כמו להיות דג באקווריום שאין בו מים. אין ממה להתקיים. היא נשכבת במיטה, מביטה למעלה כשבליבה תפילה, לא עבורה - עבורו, עוצמת את עיניה ונרדמת.

פוקחת את עיניה לעוד יום חדש, השעון מצלצל ומצלצל, מנסה לשכנע אותה לקום אך לשווא. לבסוף כשהיא קמה, היא שוטפת פנים, מסתכלת במראה ומנסה לחייך.. כל היופי נמצא כאן לפניך, החיפוש זה החיים, התמונה המלאה זה כבר המוות, או כמו שאמרו לה פעם - אל תחפשי את הדרך אל האושר, חפשי את האושר שבדרך.