לחיות את היום (מטרה או חלום?)

תמיד כשאני נכנסת לבלוג כדי לכתוב עדכון, לפני שאני בכלל נותנת לעצמי להקליד משהו, אני קוראת עדכונים קודמים.

במקום מסוים הדברים שנכתבים פה הופכים להיות הזכרון המייצג של תחושות, של תקופות, ציוני דרך. ראיתי פוסט שנכתב לפני כמה חודשים ונקרא "מלכודת השעה". השם לקוח משיר של רוקפור שסביר ששמעתי תוך כדי כתיבה כי הוא היה הפסקול שלי באותם חודשים. הפוסט אמנם מדבר על רוטינה, אבל הכותרת אוטומטית גרמה לשיר לזמזם לי בראש ולהחזיר אותי אחורה לאותן תחושות שאפפו אותי אז. הכאב, המחשבות על האובדן, ההתמודדות, הכעס על מי שהשאיר אותי מאחור.. כל כך הרבה מחשבות שמציפות רק מכותרת ומעלות מחדש את השאלה - האם השארתי את זה מאחור?

בקרוב תעלה סדרה חדשה, אולי כבר עלתה.. בתור סטודנטית לתקשורת אני מתביישת וגאה להגיד שאין לי טלויזיה מבחירה (וגם שיקול תקציבי כמובן), הסדרה נקראת "חטופים". לא הרבה אחרי שהחלו הפרסומות לסדרה עלתה קבוצה בפייסבוק (יש משהו שלא פותחים עליו קבוצה?) שקוראת להוריד את הסדרה מהמסך, בטענה שבסדרה מדובר על חטופים ששבו בזמן שלנו יש עוד חטוף ששבוי אצל האויב. בנוסף, נעשה שימוש בשלט שבנוי על התבנית של השלט של החטופים לשעבר אלדד ואודי והחטוף לצערנו שעדיין אקטואלי - גלעד שליט.  התחושה שקבלתי כשראיתי את הפרסומת היתה הכמיהה של העם לסוף טוב. בגלל שאנחנו לא מצליחים לקבל סוף טוב במציאות המורכבת שבה אנו חיים, אנחנו כותבים לעצמנו את הסוף הזה.

האם כתיבה של משהו באמת עוזרת לטפח את התקווה להמשך?

אני מניחה שפסיכולוגים קוגניטיביים יגידו שכן. כתיבה של דברים עוזרת לדברים שבפנים לצאת החוצה ולנו להסתכל על זה ולראות האם ניתן להבין דברים אחרת. אולי במקום מסוים רק השחרור בו מוציאים את מה שלוחץ בבטן החוצה, במקום שקט, רק לעצמנו, יכול לעזור.

נמצאת בין לבין. בין תואר ראשון ללימודי המשך, בין חילוניות לדתיות, בין עצב לשמחה, בין כעס לחמלה, בין אהבה לשנאה, בין יאוש לתקווה, בין סוף להתחלה, בין אמת לשקר, בין חיפוש לויתור, בין רצון לעצלות, בין שקט לרעש, בין חיים מסוג אחד לחיים מסוג אחר, בין החלטות שצריך להחליט וכיוונים שצריך לבחור להמשך הדרך.

לפני שנה, אולי יותר, סיפרתי כאן את סיפורה של רותי. סיפור על זוג שעשו ביניהם הסכם להיות זה בשביל זה לתמיד. בעת זקנה הדבר נהיה מסובך, הבעל קיבל שיתוק מוחין והאישה התמודדה עם סרטן. היא אמנם היתה חזקה, אך הרגישה שהיא מפרה את ההסכם עם בעלה. היה לה קשה לראות אותו במצב הזה, היא הרגישה שהיא לא עושה מספיק למרות שלא היה ביכולתה לעשות כלום חוץ מלשמור על עצמה. בסופו של דבר בפוסט אחר עדכנתי שהיא נפטרה, לפניו. אני זוכרת שכתבתי שבמקום מסוים קצת כעסתי עליה שהיא ויתרה. לפני כמה שבועות גם הוא נפטר. לקיבוץ שלי יש קטע מזעזע לשלוח הודעת SMS לכל חברי הקיבוץ על פטירת אדם. לרוב ההודעות האלה עושות לי ממש רע. הפעם במקום מסוים זה גרם לי לאנחת רווחה. שתי סיבות: האחת היא שהוא כבר לא סובל, השניה היא שהוא ורותי שוב ביחד.

מצאתי את עצמי כל הזמן כותבת משפטים, קוראת אותם לעצמי ואז מוחקת. 

סמסטר ב בפתח, סמסטר אחרון לתואר.