לחיות את היום (מטרה או חלום?)

לפעמים כל מה שצריך זה דף ועט, או מחשב ומקלדת למתקדמי הטכנולוגיה שביננו. אצלי זה בדרך כלל מתחיל מדף ועט, אני אוהבת את התחושה של הכתיבה, פחות מכני.

אחרי שמתיישבים לכתוב שוב מגיעה חסימת הכתיבה. שוב אותו שקט שלא נותן לכל מה שבפנים לצאת ופשוט לצעוק לעולם "למה??".

אני יודעת שאין לזה תשובה וחלק משמעותי ממהות החיים היא לחפש ולחיות מנקודת הנחה שיש סיבה להכל, כמעט.

כל יום שעובר עולות שאלות חדשות יחד עם הישנות. אפשר להתעלם מזה, אפשר לחיות חיים שלמים בלי לתהות, בלי להטיל ספק, בלי להשקיע בזה מחשבה. במקום מסויים זה יותר פשוט, אנחנו כאן, לא? אז למה לא להפיק מזה את המירב?

אם זו הגישה לחיים, למה קבלנו את היכולת לחשוב על זה ולנסות לפתח מנגנון הדחקה שבלעדיו לא נוכל לבחור בצורת חיים כזו? ואם אין דברים בגו? ואם האמונה היא מנגנון ההגנה כדי לא להרגיש כל כך סתמי בעולם מלא סבל?

אתה מחפש משמעות מרחוק, אתה מחפש משמעות מקרוב, אתה מנסה להבין את הקשרים שאתה יוצר עם הסביבה ושהסביבה יוצרת איתך.

אתה מחפש נקודת אחיזה, מחפש הרגשת שותפות למול גורל או משהו שפשוט לא בשליטתך, אתה בודד, בודד בעולם המחשבות הפרטי שלך.

במבט לאחור אתה תמיד תראה הישגים, אם הגעת לכאן ועכשיו כנראה ששרדת את הדרך עד פה. במבט לעתיד אתה תראה חוסר וודאות, לא משנה כמה תתכונן אליו ותסלול דרך, אתה לעולם לא תדע כמה רחוק תגיע, לאן וכמה זמן זה עוד ימשך. מה שנשאר זה ההווה. המקום שלך עכשיו, המציאות היום יומית, המאבק המתמשך לשרוד, החוויה של עוד יום שעובר. זה לא הזמן שעוצר, רק אתה.

השאלות עולות כל יום מחדש, מציפות את המקומות הכי כואבים, הכי שמחים וההבנה שכל דבר שאתה חווה הוא חד פעמי כי דברים לעולם לא קורים בדיוק אותו הדבר.

השקט הזה, השקט של הסערה שבפנים - למה זה התחיל ואיפה זה נגמר, כמה בחירות עוד נצטרך לעשות, כמה ניסיונות עוד נצטרך לעבור, כמה שתיקות עוד נצטרך לשתוק. השקט הזה אלו המילים הכי חזקות.