"כולנו מאבדים דברים חשובים," הוא אומר לאחר שצלצול הטלפון פוסק. "הזדמנויות חשובות, אפשרויות חשובות, רגשות שאיננו יכולים להשיב לעצמנו עוד. וגם זה פירושו לחיות. אבל יש לנו בראש, לפחות אני חושב שזה בראש, מן חדר קטן שבו הדברים האלה אצורים בתור זכרון. זה בטח חדר כמו המדפים בספריה הזאת. וכדי להבין את מצבו המדוייק של הלב שלנו, אנחנו צריכים כל הזמן להכין כרטיסיות אינדקס עבוד החדר הזה. צריכים לנקות אותו, לאוורר אותו אותו ולהחליף מים באגרטלי הפרחים. במילים אחרות, אתה חי בתוך הספריה הפרטית שלך לעולמי עד." (קפקא על החוף/ הרוקי מורקמי, עמ' 564)
שבויה בתוך זכרונות שצפים. פעם כאב, פעם שמחה, בעיקר געגוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Simple_but_Red