לחיות את היום (מטרה או חלום?)

מודעות לאינסוף,

מודעות לחיים,

לטבע,

מודעות לאושר,

לרגעים הקטנים,

מודעות לשקט,

מודעות לסערת הרגשות בפנים.

מודעות לזה שאנחנו ברי חלוף,

שהזמן עובר,

דברים משתנים,

אנשים נכנסים ואנשים יוצאים.

ובתוך כל זה, 

שם עמוק בפנים,

מסתתרת אותה ילדה עזובה,

ילדה בלי פנים.

מושיטה זרועותיה החוצה,

מבקשת נחמה,

חיבוק חמים,

מעטפת של אור שתחמם אותה מבפנים.

לפעמים נדמה שכולנו באותו מצב, נשמות אבודות שמחפשות נחמה זה בזרועות זה. מבקשות את המקום החם שיעזור להם להתמודד, להתקיים. אני רואה אנשים סביבי חווים את אותן מצוקות, אותו יאוש, אותה תקווה, אותה נזקקות לאהבה. כל אחד בדרכו, כל אחד וסיפורו האישי שבסופו של דבר מתלכדים לסיפור אחד. הסיפור של העולם. מי אני בתוך כל זה? איפה האמת? איפה האושר? איפה מתחילים בכלל לחפש ועד לאן אפשר להגיע? איך מתמודדים עם מציאות מלאת כאוס, עם הפחד מהלא נודע, עם הרצון העז לעמוד בזמנים שקצובים לנו מראש וגם הם בסימן שאלה?

אני מוקפת באנשים שמחפשים את הדרך, מחפשים את האות לכך שעכשיו אפשר להירגע. מנסים להשלים עם מציאות מלאת קונפליקטים, בחירות, ניסיונות. מה אני בתוך כל זה? מה התפקיד שלי כאן? למה אני מסוגלת להיות רק בשביל אחרים ושוכחת את עצמי? איך מתמודדים בלי לבנות חומות מגן? בלי לברוח? איך משלימים עם המצב בלי להרגיש תסכול?

שנה עוברת ועוד אחת ועוד. כל שנה שעוברת היא כמו עוד עיגול בקפיץ, מעגל שנראה לכאורה בדיוק אותו דבר אבל לעולם לא מסתיים באותה נקודה שבה התחיל. לפעמים זה יורד שלב למטה, לרוב זה במגמת עליה למעלה. נדמה שאצלי הזמן זז מהר ואני בתוכו זזה לאט. אני רואה את המציאות משתנה לנגד עיני, אנשים משתנים, מקומות, מצבים ואני? אני פשוט כאן. כל הזמן בתנועה, כל הזמן במודעות, כל הזמן מחפשת, כל הזמן מנסה לשנות. בסופו של יום אני פשוט נעלמת. 

"זה מה שנשאר,

רק כמה רגעים, 

הרבה בדמיון, 

מעט בחיים.. 

זה מה שנשאר."