לחיות את היום (מטרה או חלום?)

החודש האחרון הוקדש ברובו לסליחות. להגיד סליחה לאחרים, לדעת לסלוח לאחר, ליצור מעין הרמוניה משותפת של חמלה והתחלה חדשה. יום כיפור זה יום שבו הסליחה והחמלה מכוונות פנימה, כלפי עצמנו. לפי הדת זה יום שמוקדש כולו ליחסים בין האדם לבין האל ולפי החילוניים בין האדם לבין עצמו - בסופו של דבר מדובר על אותו דבר. על מבט פנימה, על מי שאנחנו, על מה שאנחנו, על מה שהיינו עד עכשיו ועל מה שהיינו רוצים להיות.

יום כיפור בשבילי זה לא הזמן לבקש סליחה מאחרים, זה משהו שאני מקפידה לעשות ברגע שאני מבינה שפגעתי, יום כיפור זה לעשות חשבון נפש עם עצמי ולדעת גם לסלוח ולקבל את עצמי כמו שאני, לדעת להשלים עם העבר ולכוון לעתיד טוב יותר. נקי יותר.

בשביל הרבה אנשים יום כיפור זה לא רק החיבור לעצמנו, אלא גם הרגשת האובדן שגבתה המלחמה. במקום מסוים המבט פנימה, על עצמנו, עוזר לראות מה השגנו, איך אנחנו בוחרים לחיות את חיינו ולדעת שלמרות הכאב, יש לנו את הזכות להיות כאן ולתת משמעות לדברים שסביבנו ובעיקר לעצמנו.

בשבת האחרונה, שבת תשובה, ביליתי עם המשפחה במלון בחופשה מרוכזת מהעבודה של אבא. לחופשה הצטרף חבר של אחותי. ביני לבינו היו במהלך השנים הרבה חילוקי דיעות שבאו מן העובדה שיש לנו השקפות עולם מנוגדות. היום מצאנו נקודת השקה משותפת והיא דווקא השאיפה להתקרב ולהכיר את הדת, כל אחד בדרכו. לקראת כניסת השבת אחותי ואני הלכנו להדליק נרות בלובי של המלון בעוד שהוא הלך  לבית הכנסת. הצעתי לאחותי שנלך גם, לפחות לתפילה של קבלת שבת שאליה כבר נחשפתי ואני אוכל לעזור לה לראות, להקשיב ולהרגיש.

הגענו לבית הכנסת בסיום מנחה והיינו שותפות לכל ההמשך. בעזרת נשים שהיו סביבנו, קבלנו סידור, הנחו אותנו מתי לעמוד ומתי לשבת ואני הראתי לאחותי מה מתפללים באותו רגע. בסיום התפילה אחותי רצתה שחבר שלה יראה שהיא שם. בשבילה זה היה צעד שהיא הרגישה שהיא עשתה בשבילו, לבוא לחוות, להכיר ומה שהעצים את זה היה שהיא לא באה לשם איתו, אלא עם אחותה, זו שתמיד התווכחה איתו.

בעודנו מחכות, מישהי מהיושבות שם פנתה אלי ושאלה אם היא יכולה לשאול אותי משהו. עניתי בחיוב והיא שאלה אם אני דתיה. עניתי לה שלא והתעניינתי למה היא שואלת, בכל זאת - היינו בבית כנסת. היא אמרה שבגלל שאני מחזיקה מפתח לחדר במלון מסוג של כרטיס חשמלי ושלדתיים נותנים מפתח רגיל כדי לא לחלל שבת. אמרתי לה שהיא צודקת, אבל שבמקום מסוים אני כן מתחילה להתקרב, שזו הסיבה שבאתי לקבלת שבת. היא חייכה אלי ואמרה שאני עושה לה צמרמורת, שזה מרגש וכבדרך אגב ציינה שאני נראת ממש דתייה (את הלבוש כבר אימצתי, זה יפה ומרגיש לי נכון בסיטואציות מסויימות).

הפעולה הזו, יותר מלקרב אותי לאל, עזרה לי להתקרב לאחותי ולחבר שלה, משהו שהיה לי קשה בשנים האחרונות. זה הרגיש לכולנו שמשהו השתנה - אם בי ואם בכלל. זו באמת היתה שבת תשובה.

מה שאני מנסה להגיד כאן, לפני שנכנס הצום - דבר שתקף גם לדתיים וגם לחילוניים שביננו.. קחו את היום הזה להתבוננות פנימית. תחשבו על מה שעשיתם בשנה האחרונה ותראו אם עמוק בפנים אתם מסוגלים לסלוח לעצמכם. את התפילות תשמרו ליקרים לכם, ליקרים לכולנו וכאן אני רוצה לציין את שמו של גלעד שליט.

גמר חתימה טובה!

לפני חודש כתבתי שהשנה הזו תתחיל קצת אחרת..

לא ידעתי כמה אחרת ומאיזה כיוון זה יגיע.

איבדתי את הדבר שהכי יקר לי, את אהבת חיי, איבדתי את ניקי.

ללא ספק החג הזה של כניסת שנת תש"ע הולך להיחרט בזכרון המשפחתי..

המצב שלה התחיל להתדרדר בתחילת השבוע. ההורים לא סיפרו לי ורק כשהגעתי צפונה הם עדכנו והפגישה הראשונה שלי איתם אחרי שבוע היתה אצל הוטרינר. כבר אז המראות היו לא הכי נעימים אבל היא עוד חייכה אלי. היא עוד חזרה איתנו הביתה. למחרת כשראינו שהמצב לא משתפר הודעתי לאמא שלי שאני מתקשרת לוטרינר אחר לחוות דעת. הוא כבר בטלפון אמר לי שזה נשמע מצב לבית חולים אבל שנביא אותה בכל מקרה לאבחון. ערב החג, אבא שלי, אמא שלי ואחותי הקטנה נסעו איתה לוטרינר שהפנה אותם מיד לבית חולים וטרינרי שנמצא שעתיים נסיעה מפה. הם המשיכו לשם ואחותי הגדולה ואני נשארנו בבית וניסינו למרות הלחץ והדאגה, לתפקד. להכין את ארוחת החג. בערב הם חזרו, עייפים ורעבים ואת ניקי הם השאירו מאושפזת שם, לאבחונים. אחותי ואני ערכנו שולחן, הכנו תפוח ודבש לפתיחה, הכנו ארוחה לתפארת, נתנו להם מתנות חג.. הכל כדי להכנס לאוירה הנכונה. ארוחת החג נבלעה די מהר, בהתחשב בזה שגם התאבון עבר דיי מהר כשהתקשרו לעדכן על מצבה של ניקי. שני לילות של חג העברתי בלי שינה, דאגה אינסופית כשכל טלפון שקבלנו בישר הודעה יותר גרועה מקודמו. הבוקר הם כבר שאלו אם אנחנו מאשרים לחבר אותה למכונת הנשמה. אמרנו שכן ומיד התאחדנו כולנו ובצפיפות ושקט נסענו אליה בידיעה שזו עלולה להיות הפעם האחרונה שנראה אותה. כשהגענו לשם וראינו אותה, הרופא עידכן מה מצבה ומה הסיכויים. המשפחה החליטה המתת חסד כשרק אני ישבתי שם ובכיתי שבבקשה שיתנו לה עוד יום, עוד יום אחד, זה חג והיא מורדמת אז היא לא סובלת.. שיתנו לה את הסיכוי. בכינו שם כולנו.  אבא, שגם הזיל דמעה, החזיק לי את היד כדי שאחזיק מעמד ואז אמא שלי, שמעולם לא היתה ביחסים הכי קרובים אלי באה לכיווני, שמה את ראשה על כתפי ופשוט התחילה לבכות.. אני מניחה שמהצד זה היה מחזה מוזר, לאנשים אין מושג מה הכלבה הזו היתה בשבילנו. דבק מלכד לכל המשפחה. בשבילי, בשבילי היא היתה היצור היחיד שנתתי לעצמי לאהוב אהבה ללא תנאי, שידעתי שלעולם לא יפגע בי, שתמיד יהיה שם בשבילי, שייתן לי לאהוב אותו עד הסוף בלי לפחד מזה ואפילו לרצות את זה. כנראה שאלוהים אוהב לנסות אותנו בנקודות הכי רגישות. הכי כואבות.

אז עכשיו אני מנסה לברר עם עצמי איך אני הולכת לישון. איך אני קמה לבוקר חדש בידיעה שניקי, אהבת חיי, כבר לא חלק אקטיבי מהחיים האלה. איך אני מתמודדת עם ההרגשה שבזמן קצר איבדתי יותר מידי דברים משמעותיים מהחיים שלי. איך אני שומרת על הרצון שהלכידות המשפחתית שהפגנו בחג הזה, בזכות ניקי, תשאר.

מוזר,

בלילה שהגיע אחרי כתיבת הפוסט האחרון הוא באמת הגיע. היורה.

הבנתי שהייתי בין המקומות היחידים בארץ שבהם הוא הראה נוכחות.

באותו לילה שכבתי במיטה מלאת מחשבות שרצו כמו סרט נע בראשי, זה קורה לי כל כמה לילות. לפתע שמעתי מבחוץ רעשים שלא ממש התאימו לתחזית מזג האויר בה דיווחו על התחממות ומבול החל לרדת. שכבתי במיטה עם חיוך והמחשבה היחידה שנשארה בראשי היתה - הוא הגיע. בוקר למחרת כשיצאתי מהבית שאפתי את האויר הנקי של הרגע שאחרי. הריח של הצמחיה הנקיה, של תחילת החורף, הריח שיש רק אחרי היורה. כתבתי על זה בעבר, סביר שכל שנה מחדש כשזה קורה - על כמה אני אוהבת את הגשם הראשון, את הריח שאחריו ובעיקר את ההרגשה של ההתחדשות והניקיון מהשנה האחרונה שמתלווה אליו.

יום למחרת כבר הייתי בדירה בעיר שבה אני שוכרת (את היורה פגשתי כרגיל בקיבוץ, שם אנחנו נתקלים זה בזה כל שנה). לפנות בוקר צליל מוזר נכנס לי לחלום ולבסוף העיר אותי וזיהיתי שמדובר בתקיעות שופר. חודש/שבוע (תלוי בעדה) הסליחות, תפילות הבוקר שמסתיימות בתקיעות שופר. זה משהו שלא שמעתי בעבר, כנראה שיש יתרון בלגור צמוד לבית כנסת, עוד סימן של התחלה חדשה שמתקרבת. אני מתרגשת מהדברים הקטנים.

אני בוחרת לכתוב כאן בנימה קצת אסקפיסטית כי זה המקום שאליו אני בורחת מן המציאות. במקום מסוים אני מנצלת את החופשה כדי להתנתק קצת מהתקשורת, להספיק דברים שבמהלך השנה לא היה להם זמן ובעיקר כדי לנוח. יש דברים שקשה להתעלם מהם וקשה לכתוב בנימה מאד אישית כשדברים מאד כואבים קורים שם בחוץ, אבל במקום מסוים, דווקא בגלל שזה כן משפיע עלי, בבמה הזו הם לא נמצאים.

בסימן של התחדשות..

עד כאן לבינתיים.