לחיות את היום (מטרה או חלום?)

הוא נמצא שם, חבוי בפנים, צפון בתוך עצמו.

הוא משתדל לא לראות ולא להראות.

הוא פשוט שם. מסתתר. שותק.

הרבה פעמים נראה לעין כי הוא מנסה לצאת, אך זו רק אשליה, רק בדידות או חוסר אונים המתחזים לו בכדי לקבל אהדה.

הוא כבר למד לחיות לבד, הוא לא ניזון מהסביבה ולא תלוי בה.

הוא כבר שכח מזמן להביע את עצמו במילים.

הוא כבר שכח איך זה מרגיש להתבטא.

הוא כיווץ עצמו עד כמה שהצליח ובכל זאת הוא מרגיש כי אין לו מקום.

לפעמים הוא רוצה פשוט לקום וללכת, לחפש גוף אחר לשכון בתוכו, אולי כך לא יצטרך להסתתר.

הוא שקוע בגעגועים בלי לדעת אם הם מכוונים למישהו או למהות, אולי זהו בכלל געגוע למשמעות.

לפעמים הוא מרגיש רצון לצעוק שהוא עדיין כאן, שהוא רוצה שיתייחסו אליו, אך הוא נזכר כי עדיף להישאר שקט כדי למנוע נזקים.

הוא כבר לא יודע מה נכון, הוא לא מבדיל בין טוב לרע, הוא פשוט שם. מסתתר. שותק.

ואני? אני חיה איתו בפנים. כואבת את כאבו, שמחה בשמחתו, מנסה לא להשלות אותו, לא לפתח תקוות שווא.

לפעמים אני תוהה אם רגש אחד חי עדיף על רגשות שמתים.

לפעמים אני חושבת שהוא פשוט תמים.

לפעמים, גם לי נגמרות המילים.

אני לא יודעת איך לענות לשאלות שהוא שואל – איך מרפים מהאהבה הזו? איך מצדיקים את הבחירה להיות לחוד? איך ממשיכים למקום אחר?

שאלות כל כך פשוטות, עם תשובות כל כך ברורות, אך הוא עדיין נמצא בתוכי, מסרב ללכת, מסרב לוותר.

הוא מסביר לי שהוא לא נולד סתם ואני עונה לו שמה שהוליד אותו כבר מזמן נעלם.

בסופו של יום הוא מתעקש, אותו רגש תמים, שאשמור עליו גם אם זה לא תמיד נעים.

לפעמים אני תוהה אם ככה זה אצל כולם, חיים עם רגש שמעמיד פני נעלם, רגש המכיל עולם שלם בתוכו, שותק, מסתתר וממתין לתורו.