הלל בן-שחר

אני זוכר את עצמי כילד קטן, מסתכל על הכנסייה הגדולה שנמצאת לא רחוק מהבית שלי.

בכל יום הייתי שומע את צלצול הפעמון, ולעיתים הייתי נבהל ממנו כל-כך,

שהייתי מתחיל לברוח, מתחבא מתחת לכרית במיטה, או מאחורי הרגל של אבא.

בדרך לבית הספר, הייתי צריך לעבור ליד המבנה הגדול והעתיק, קירותיו שחורים מפיח,

ודמויות המלאכים והשדים, שהיו מפוסלות על חומות הכנסייה, היו מביטות ברחוב, באנשים, בי.

באחד מהימים ההם, נאבקתי בעצמי שלא להרדם במהלך שיעור היסטוריה משעמם במיוחד, לאחר לילה חסר שינה נוסף.

אותו לילה התחיל בנמנום קצרצר שנגמר מהר מאוד באנקה חלושה, אחרי שקפצה לראשי המחשבה

על הרוחות שנמצאות מחוץ לחדר שלי, ומחכות שאעצום את עיניי כדי להיכנס.

בשאר הלילה ביליתי מתחת לשמיכה, לוחש לעצמי מילות הרגעה, מנסה שלא ליפול לידיה של השינה המפתה.

חשתי כיצד עיניי נעצמות לאט-לאט, איך האפלה עוטפת אותי. ידי אבן קרות נשלחות אליי דרך סורגי מתכת...

לחישה קלה באוזן... "אנחנו מחכים, ילד... אנחנו מחכים לך..."

הלחישה הפכה לפתע לצעקה מחרישת אוזניים, ופקחתי את עיניי בבהלה. הייתי בבית הספר,

והמורה להיסטוריה גהרה מעל שולחן העץ שלה, מביטה בי בזעם.

מאוחר יותר באותו יום, הסתובבתי בחוסר מעש מחוץ לבית. אנשים באו והלכו, דיברו וצעקו,

ואני מצאתי את עצמי עומד מול שערי הברזל של הכנסייה. רוח קרירה עברה ברחוב,

ולפתע כל הקולות בעולם הצטמצמו לכדי רעש אחד בלבד: חריקת הציר החלוד של שער הכנסייה, שנע עם הרוח.

היה זה בשעות הדמדומים, כשהחלטתי - בלי להבין מדוע - להיכנס אל תוך החצר שמעבר לאותו שער.

משהו משך אותי פנימה. השער חרק כשהזזתי אותו, ואיש ברחוב לא שם לב שעברתי בו.

התחלתי ללכת לכיוון קירות הכנסייה, כשהבחנתי בפסלים הנוספים שבדרך. היו אלו פסלים של מלאכים,

יפים וקפואים. הייתה לי תחושה שמישהו צופה בי, והרגשתי שהפסלים עוקבים אחריי במבטם.

המשכתי הלאה, למרות הצמרמורת שאחזה בי, אל עבר דלתות העץ הגדולות. דפקתי על אחת מהן,

והבטתי אל על, מבחין בשני פסלי שדים גדולים, שכיוונו את פיהם הגדול מלא השיניים האכזריות כלפיי.

הדלת נפתחה באיטיות, ואני אזרתי אומץ ונכנסתי בעדן.

לאחר שנכנסתי, נשבה הרוח וסגרה את הדלתות בטריקה, והחושך קפץ עליי. שמעתי את הד הטריקה חוזר אליי מקירות הכנסייה,

ולרגע אחד הייתי משוכנע שאני שומע מן המהום לא ברור, איזו מנגינה קודרת.

לאחר כמה שניות עיניי התרגלו לאור הנרות, שמוקמו הרחק בהמשך המסדרון, והמשכתי ללכת קדימה.

לאן? לא היה לי ברור.

עברתי על פני הכיסאות הריקים, מעט מפוחד. הגעתי אל המזבח והמשכתי לכיוון דלת שהייתה מימיני.

הגעתי אל הדלת וניגשתי לפתוח אותה, כשראיתי שהיא פתוחה לכדי לחריץ. דחפתי אותה מעט,

והבטתי פנימה. ראיתי שם חדר קטן שהואר גם הוא בנרות. ראיתי מיטה ושולחן וארון קטן,

אך לא ראיתי איש. נכנסתי לחדר וראיתי צלב קטן על הקיר שמול למיטה, עליו היה מפוסל ישו הצלוב.

התקרבתי אליו בעניין. ראיתי שהפסל מפורט מאוד. היו כתמי דם על ידיו ורגליו של ישו,

ואיזושהי שריטה בתחתית חזהו. התקרבתי עוד קצת לעבר הפסלון, כשלפתע הרגשתי יד קפואה על צווארי.

הסתובבתי ופלטתי צרחה. הרגשתי את הדופק שלי קופץ, ובקושי יכולתי לראות משהו.

התחלתי לרוץ, שומע מאחוריי צעדים. בקושי הגעתי אל דלתות העץ הגדולות, עובר על פני הכיסאות.

מבועת, פתחתי את דלתות הכנסייה וסגרתי אותן ברעש גדול. רצתי לכיוון שערי הברזל,

וראיתי איך כל פסלי המלאכים מביטים בי, וראיתי בבירור את ראשיהם זזים, ואת ידיהם נעות,

ואת פיותיהם זעים ללא קול. עמדתי לפתוח את שערי הברזל, כשהרגשתי משהו תופס בבגדיי.

השמש כבר שקעה, ואיש לא היה ברחוב. צרחתי בקול ופתחתי את השער.

התחלתי לרוץ והרגשתי איך בגדיי נקרעים. ברחתי משם, מאותה כנסייה אפלה וקודרת,

בוכה ורועד מקור, וקיוויתי שהכל היה רק חלום.

עד היום, כשאני יושב לבד בחדרי בלילה, אני יכול לשמוע את ההמהום ההוא,

וצמרמורת מקפיאה עוברת בגבי.

משתתף בתחרות כתיבת סיפורי אימה, בבלוג "כתיבה נוצרת".

מותש, מת מחום, הראש כואב מרוב מוזיקה מעאפנה ששמעו במדורה השכנה,

עם שרירי רגליים תפוסים וגב כואב - ככה הרגשתי רוב הזמן בל"ג בעומר האחרון.

אבל מה שכן, לא שמתי לב לזה בכלל.

היה כיף. :)