| 11/2004
מים לבנים
כפות הידיים של יואל היו פשוטות קדימה מוכנות להתהדק. הוא לא חשב, לא התלבט, לא כעס. הוא היה נעול על דבר אחד. לחנוק. פשוט לחנוק.
הוא התעורר בארבע לפנות בוקר, דקה או שתיים לפני שהרעש התחיל. משהו נגרר בקומה שמעליו בחריקה רעה. תמיד בשעה הזאת. תמיד לוי. הנמנום הקל שכבר היה דרוך להפרעה התנער ממנו ופרח. הוא הכיר את שיגרת הבוקר של לוי כמו שהכיר את הרמז לחיוך בצד שמאל בשפה העליונה של מאיה. חיוך של הילדה שהייתה פעם. העיקול המרומז גרם לו ברגיל לפרץ של רוך. לא הפעם. למה הוא כועס עליה בזמן שהוא זה שמשחית כל חלקה טובה? היא ישנה. כמובן. העולם יתהפך והיא תמשיך לישון. הוא בחן אותה באור הרעיל של השעון הדיגיטלי. פנים חלקות, נשימה קצובה.
- מעצבנת - חשב - והשקט שלה עורר בו רצון להכאיב לה.
- סדיסט - גינה את עצמו אבל הכעס עדיין היה ממוען אליה.
ארבע לפנות בוקר. משהו נגרר למעלה. אחר כל סדרה של הרחשים. אחר כך נטרקה הדלת. לוי ירד מדרגה אחרי מדרגה, חצה את מישורת הקומה השנייה והמשיך לחתור אל הרחוב באיטיות שנתנה זמן לייסורי הברכיים שלו לחלחל אל יואל. יואל מזג לעצמו קפה שחור ושתה אותו במטבח, בוהה אל הפיקוס שבחלון. בקיץ בשעה הזאת האור מתמלא במהירות, נארג במהומת הציפורים. בחורף השעה נדחקת לתחום הלילה. הפעם, במקום לפנות למטבח להכין לעצמו את קפה הבוקר, פתח יואל את דלת הכניסה ויצא אחרי לוי. מדרגה אחרי מדרגה. באותו צעד איטי מייסר ירד בעקבותיו אל הרחוב, ותסכול של מאות שינות קטועות משך את הידיים שלו להתהדק.
הוא לא חשב, לא התלבט, לא כעס. הוא היה נעול על דבר אחד. לחנוק. לוי לא חשד בכלום. מכיון שכך לא טרח להסתכל לאחור. הוא היה מרוכז בדרכו, תוך שהוא עוקף בזהירות שלוליות, מרצפת שבורה, שקית זבל פרומה ופגר חתול. יד אחת שלו הייתה מהודקת עד להלבנת פרקי האצבעות על שקית ניילון של 'אופנת חלפון', השניה נתמכה בגדר בטון נמוכה. יואל התמקד בצוואר של לוי שהיסס צעד לפניו בחמש לפנות בוקר על ברכיים זקנות, כחוש וחף מידיעה.
הגשם שירד באלכסון בזבזני, השעה הבלתי אפשרית, העובדה שזה היה דצמבר הכי קר שרשם השרות המטאורולוגי בעשר השנים האחרונות, מסבירים בדוחק איך ברחוב ביאליק ברמת-גן, באיזור מגורים צפוף, אף אחד לא ניסה לעצור את יואל שכשכפות ידיו היו שלוחות אל צוואר שכנו, עד שזה פנה אל שביל הגישה לבית הכנסת.
הביתה היה ליואל מספיק זמן לתת לעצמו דין וחשבון על הטרוף שבמעמד. הגשם הפך ממשי ורטוב, כך גם הקור, אבל כל מה שיכול היה לחשוב עליו היה - מה הרבע עוף הזה גורר בדירה שלו ואיך לכל הרוחות הוא מצליח, האיש הרי בקושי חי, מאיפה הכוחות? איזה ההגיון מפרנס ההתמדה כזו? .
- איפה היית? - מאיה ישבה במטבח אוחזת בשתי ידיים ספל קפה, שואבת ממנו חום.
- תראה איך אתה נראה. ככה יצאת ביום כזה? - הוא היה ספוג מים. טיפות הכתימו את הרצפה. זה כשלעצמו יכול לשבור את הסבלנות שלה.
- מה היה לך לצאת בשעה כזאת? - לא הייתה ליואל תשובה הגיונית בשבילה. גם לא בשביל עצמו. הוא מילא מים בקומקום, הפעיל, חיבק את עצמו וחיכה שירתחו. היה לו קר.
- אתה גם מסריח - הוא הופתע מההתנפלות הלא צפויה. מסריח? זה לא הסגנון של מאיה.
- לא שמעת איזה רעש המשוגע עשה לפנות בוקר? - שאל, מתעלם מההערה כמו שעשה לא פעם כנמצא מותקף או נבוך.
- לא שמעתי כלום - ענתה בקוצר רוח. הראש שלה כאב. מה שנאמר בלילה, יותר נכון מה שלא נאמר, ישב אצלה קפוץ ודוקר בבטן, שלא לדבר על זה שלא היו לו תשובות בשבילה, שלא לדבר על הבוץ על רצפת המטבח, שלא לדבר על זה שהוא הסריח, לאו דווקא כמטאפורה. הריח תפס נפח והתברר עד שאי אפשר היה לטעות בו.
- בחייך יואל, תבדוק את הנעליים שלך. בטח דרכת על משהו.
רק אז הבין שהיא מתכוונת לדברים כפשוטם, הציץ בסוליית הנעל ומצא שהיא צודקת.
- חרא, חרא, חרא - קילל ויכול היה לחשוב רק על כמה הוא עייף וקפוא ומובס.
- כן - הסכימה וחשבה על שקרים ועוד שקרים - יותר טוב שתיכנס למקלחת.
הזרם החם הפשיר אותו. את הקור של החוץ. לא את הקור שנשב אליו ממאיה. . .
ככה היא מאיה כשהיא כועסת.
- אני רוצה אותך חזק - היא אמרה בלילה והוא שמר על התנועות שלו איטיות וקטנות. לעצור אותה במקום שהיא מאבדת את עצמה. בנקודה של העירום המלא. בדיוק שם. האיפוק המכוון עצר אותה. היא בחנה את הפנים המזיעות מעליה, אספה בחיבוק. התמתנה וכיוונה עצמה אליו. המצח שלה נרגע עם התנועות עד שהתקמרה כמו שהיא יודעת להתקמר אליו. הוא איבד את הלאט, נחבט אליה בפראות שלא יכול היה לרסן יותר. מושפל. תמיד הרגיש כך כשאיבד שליטה והגוף דהר אל הקצה בלעדיו. כנראה שעטה סבר נעלב כי היא צחקה והעבירה בשיער שלו אצבע מנחמת ואצבע פטרונית.
- על מה אתה חושב?
- אני לא חושב על שום דבר.
- על איזה שומדבר אתה לא חושב?
יואל לא ענה. תמיד היא שואלת, רוצה לאסוף כל מחשבה שלו. לא ברצון הוא מסגיר אותן. פירורי עצמו שהוא לא מחלק. גם לא עם מאיה. בעיקר לא עם מאיה. היא נאנחה מתחתיו. יואל לכד פטמה, נגס והכאיב. מאיה דחפה אותו ממנה. היא חשבה שעדיף לא לדעת, אבל כבר הבחינה פה והבחינה שם, והפרטים התלכדו לוודאות דווקא מול הרצון להכאיב לה. יותר משזאת הייתה שאלה זו הייתה קביעה.
- מי זאת?
- מי זאת מי?
- האישה שהיית איתה הפעם. מי זאת?
הזרועות שלה נאספו מתחת לעורף. היא חיכתה. הנחיריים שלה השתתפו בריכוז הגדול דקים וחסרי מנוחה. מאיה יודעת לחכות. היא אלופה בשתיקות ארוכות. יואל בדרך כלל נדחף למלא את החלל בפטפוט עצבני. אלא שהפה שלו היה יבש וכל מה שעלה בדעתו לומר היה גרוע משתיקה. הוא כבש רתיעה של אי נוחות והניח מצח בשקע הצוואר שלה.
- מכשפה זאתי - חשב - יכולה לרחרח את ההסטוריה שלי עד הגן ילדים.
- מאיפה באות לך לראש השטויות האלו? - אמר וידע שהוא לא משכנע אף אחד. מאיה תלתה מבט בתיקרה והמהמה לעצמה משהו קטן בשקט. יואל זז בתוכה עד שנאנחה, אבל הוא כבר היה קטן ומכווץ וכועס. הוא נחלץ ממנה אל הצד שלו, משך עליו את השמיכה, ובסופו של דבר תוך כדי מחשבה שבטח לא יצליח לישון, נרדם. לפנות בוקר התעורר. דקה או שתיים לפני שהרעש התחיל. שעה אחר כך כבר הלך אחרי הצוואר של לוי שאחריו נכנס בסוליות מטונפות אל המטבח לפגוש את המבט הכועס של מאיה. היא כמעט לא מדברת איתו. אומרת מה שהכרחי ושומרת על נימוס זהיר
*
יואל עמד שעון אל דלת חדר השינה בזמן שמאיה הוציאה בגדים מהארון. היא עבדה בלי כעס ובלי חיפזון. התיק הכחול התמלא ויואל הרגיש שנארזים בו חלקים ממנו. כל החרויות שנטל לעצמו איבדו את טעמן כשהבין שעכשיו מוגש לו החשבון. בלי להוריד עין מהבגד שקיפלה אמרה שהלווייה של מרדכי תהייה באחת עשרה בלילה בירושלים.
- מרדכי? - לקח זמן עד שקישר. על תיבת הדואר כתוב לוי. השלט על הדלת - רק לוי.
- בגבעת שאול, בחלקה החדשה של התימנים.
- מאיין לך?
- רחל נכנסה קודם.
- מי זאת רחל?
- הבת שלו
- יש לו בת?
- שתיים. רחל זאת הקטנה
אפשר לסמוך על מאיה שלא תניח לאיש להישאר בלי שם ופרטי חיים. מבחינתו של יואל לוי היה מיטרד שגזל את השינה שלו. בכמה חצאי משפטים שלה הפך למי ששכב עם אישה, גידל בנות, התגלח, ירד לו דם, קילל והוריד זבל.
- את מכירה את הבנות שלו?
- ברור - בזמן שהוא אגר טינה בקצות האצבעות היא ראתה אדם שיש לו אישה מתה, ברכיים חולות, בנות רחוקות וחוזה בדידות לכל החיים. מה יש לו להתפלא? הוא הרי מכיר את הכישורים האנושיים שלה, אישה שמפיצה חום רק מעצם העובדה שעומד מולה בן-אדם. לא משנה מי. מאיה דחסה עוד זוג גרביים לתיק.
- לאן תסעי?
מאיה אמרה שהיא צריכה זמן לעצמה, ויואל אמר שאם זה מה שהיא מרגישה אז זה מה שהיא צריכה לעשות. כאילו זה פשוט ורגיל שהיא נעדרת לזמן לא מוגדר מהחיים שלהם. הוא רצה לחבק אותה, לבקש שתפסיק לארוז ותדבר איתו, ולא חיבק ושתק. מה יגיד לה? שהוא מצטער? שזה פשוט קרה? שזה לא מה שהיא חושבת? שהוא אפילו לא זוכר איך קוראים לה?
מאיה הוציאה כיפה מאחת המגירות.
- תשים שיהייה לך בכיס - סיכת שיער של ילדות הייתה מוצמדת אליה.
- חייבים כיפה בבית קברות.
יואל תחב לכיס. לא הייתה לו שום כוונה להשתתף בהלוויה, האפשרות שמצפים ממנו שיגיע בכלל לא עלתה בדעתו עד לאותו הרגע. מאיה קלטה משהו כי הניחה למבט שלה לסטות לרגע מהמרחב שבין התיק לארון ולשהות עליו ברכות מסויימת.
- עשית מה שאפשר. הוא היה איש זקן - הרוך בילבל אותו. בהיסח הדעת משך את הכיפה מהכיס, מולל וקימט. לרגע קצר שקל את האפשרות שאם יהייה חסר אונים היא תישאר ומיד לעג לעצמו על המחשבה, וכמעט הוקל לו כשחזרה אליה הארשת העניינית.
- תתנצל בשמי לבנות של מרדכי.
- בסדר - אמר ומצא את עצמו מחוייב
- לא אמרת איפה תהיי
- אני אתקשר - מאיה רכסה את התיק. יואל הרגיש את הבהלה מתהדקת עליו והבין שהוא עוד משתעשע במחשבה שזה לא באמת קורה, והיא, אף שהיא עומדת מולו בעצם כבר הלכה, ונתקף בדידות.
*
בשער הגיא נדלקה נורית הדלק. שבע דקות לאחת עשרה. גם ככה אין לו סיכוי להגיע בזמן. אולי יתדלק ויחזור הבייתה? הרי עשה מאמץ להגיע, לא הצליח, קורה לא? אבל הבטיח למאיה.
- יואל לחץ על הגז והחליט שיהיה מה שיהיה, הוא לא עוצר. בגינות סחרוב פנה ימינה ושוב ימינה לגבעת שאול אל בית הקברות. איחור של רבע שעה, לא נורא. החנה ויצא.
הקור הירושלמי פרם את הנשימה לאד לבנבן. בקצה כביש הגישה תחת פנס יחיד התקבצו אנשים. נדמה היה לו שהוא מזהה את השכנה מהקומה הראשונה. האישה הביטה בו, אמרה מה שאמרה לזו שלימינה, וזו ניגשה בלי היסוס וחיבקה אותו בהתרגשות גדולה כמו מכרה ותיקה.
- תודה דוקטור - אמרה - תודה דוקטור.
הוא לא ידע מי היא ונבוך. האחרים התקרבו, הקיפו אותם, חילצו אותו מידיה, חיבקו, טפחו לו על הכתף, כרכו זרועות בעלתניות ומשכו אותו אל המסחרית השחורה של חברה קדישא.
- זה הדוקטור, זה הדוקטור - המילים שטו מעליו כמו ברבורים חולים.
כאילו חיכו רק לו נפערו הדלתות ונמשכה האלונקה שנחה כל הזמן הזה על קרקעית הרכב. ארבעה גברים אחזו במוטות. אחד מהם גחן באהבה גדולה לסדר את קפלי הטלית של המת. החזן התפלל והגברים שרו. הקהל פנה אחרי האלונקה לרדת אל חלקת הקברים החדשה של התימנים. מחוץ לתחום הפנס בלע החושך את האדמה. החזן הדליק פנס יד ושילח ארנבת אור פרועה שהתחבטה בין אבנים ורגלים. האנשים פשטו בין המצבות, צללים כהים בשדה שחור. נדמה היה שכולם יודעים לאן הם הולכים. אף פעם לא הרגיש כל כך אבוד.
- יש פה מדרגה גבוהה - מישהו אחז בזרועו.
- כאן בור. תיזהר.
הפנס הונח על אחת המצבות מעל הקבר החפור. אחד הגברים קפץ פנימה, צד אחד של האלונקה הורם לוי הכרוך בטלית החליק אל הידיים המושטות. יואל לא רצה לראות והתמקד בצוארון של זה שלפניו, אבל חילופי הדברים לא פסחו עליו.
- ראבאק, תוריד בזהירות, שלא יקבל מכה.
- רגע רגע, תעצור
- תחזיק מה עזבת
- כן, ככה, לאט לאט
- תסדר לו יפה את הראש
- זהו תמשוך
- תביא את האבן משם
- זאת?
- לא, ההיא - לוחות אבן עברו מיד ליד.
בית הקברות היה שקע טבור אפלולי. על ההרים סביב הבריקו מחרוזות אור של שכונות שלא הכיר. על המצבה שלידו היה חרוט "כאן נטמן, צנצנת המן, הרב עזרא". בהה ולא הבין. צנצנת המן? המעדרים גרפו אדמה, נוקשים ונגררים על האבנים.
- מכאן, תמשוך את החול מכאן
- עוד, גם פה יש
- ככה, יופי
מישהו גרף בכף טייחים רחבה את חול שנערם על המצבות הסמוכות.
- הכל לכאן, תעשו גבעה יפה
- לא צריך
- בטח צריך, תעשו גבעה
- מה פתאום. על הבוקר מיישרים פה ושופכים עשר סנטימטר בטון.
- בסדר, מספיק, זה מספיק, גמרנו.
האנשים התפזרו בין המצבות לכיוון המדרגות.
- בוא צריך לזוז
- לא אומרים קדיש?
- לא על יד הקבר - הקול נשמע לו מוכר - ככה זה אצל תימנים
שוב התרוצצה ארנבת אור משוגעת בחושך שבלע הכל מלבד את מגע היד והקול המכוון.
הוא אימץ עיניים להפריד אותה מהחושך ומצא צל בלי קווי מתאר. הם טיפסו אל רחבת החנייה והרב קיבץ אליו את הבנות של לוי.
- בוא, אסור לעמוד על יד הקדיש
- למה? - וראה שהקהל מתרחק
- שלא תצא הקריאה עליך, זה למה
באור הפנס ראה שהוא לא מכיר אותה ורווח לו משום מה. החזן אמר קדיש והקהל אחריו. האישה נשענה עליו באותה נינוחות שהייתה יכולה להישען על גזע עץ. הוא קפא מהפתעה ומריח התפוחים שנדף ממנה. רצה לזוז ולא זז. ככה עמדו כמה דקות עד שלא יכול היה לשאת יותר והסיט אותה ממנו, פלט סליחה חפוזה, נכנס לרכב בלי להיפרד, התניע ונסע. כשפנה בגינות סחרוב לכיוון תל אביב נזכר שלא התנצל בשמה של מאיה כמו שהבטיח.
*
לבית היתה איכות אחרת בלעדיה. כאילו השתנה הרכב האויר. יואל הרגיש את זה בסרעפת כשנכנס עייף ומסריח מהדלק שניתז עליו בתחנה של שער הגיא. הוא נשכב על הספה בסלון והפעיל את הטלוויזיה. נשיונאל גאוגרפיק. ספק נימנם ספק עקב אחרי איש אחד שחתר בסנפירי גומי במים הלבנים של האמזונס הפראי. האיש כבר עבר חצי מהדרך והיה נחוש להגיע אל האוקיאנוס. כולנו חותרים כך או אחרת. - חשב - כל אחד לאוקיאנוס שלו. רק לפני כמה שעות החזיק בידיים שלו את לוי , שמוט איברים כמו בובה ולגמרי מת. הנה אחד שצלח אל אוקיאנוס הנצח. הוא לא היה אמור להיות מזועזע כל כך. הוא רופא לא? כבר ראה מתים בחיים שלו.
רק היום בבוקר ונדמה שכל כך מזמן. רעש החבטה היה חלש למדי. מאיה אפילו לא שמעה. בקלות יכול היה להתעלם ממנו. בכל זאת נענה לדחף ויצא לבדוק. הוא כבר הספיק לשכוח את תחילתו של הבוקר ההזוי. את היציאה התמוהה מהבית, את ההליכה העיוורת בגשם, את הדחף לחנוק ואת מאיה יושבת במטבח. הוא כבר התקלח, כבר הפשיר, כבר רחץ את הנעליים ממה שדבק בהן. הוא כבר הספיק להתלבש, והיה מוכן לצאת לעבודה כשהחליט בכל זאת לבדוק מה החבטה הזו בחדר המדרגות.
לוי כבר היה מת לגמרי כשיואל הנשים אותו. לשאוף, להנשים, לשאוף, להנשים. הראות שלו צפצפו מהעומס. כשהרים לרגע מבט מסוחרר ראה שהוא מוקף מעגל שכנים ומאיה ביניהם. הרופא שהגיע עם האמבולנס התקשה לנתק אותו מלוי. מאיה משכה אותו אל הבית, הושיבה אותו על שפת האמבטיה ורחצה לו את הפנים וידיים ביסודיות. מסבנת ושוטפת ושוב מסבנת ושוטפת. היא הובילה אותו אל הספה הזו שהוא שוכב בה עכשיו חולה מעייפות ומסריח מדלק. הוא ישן קצת, התעורר, ואמר שהוא מרגיש בסדר. מאיה אמרה שהיא שמחה לשמוע כי לא היה לה לב לעזוב אותו ככה היא יוצאת מהבית לקצת. .
- מה זה קצת?
- אני עוד לא יודעת אני צריכה קצת זמן לעצמי
- בכל זאת - הוא התעקש - שעה? שלוש? יום?
- לא יודעת. כמה ימים. כמה שבועות. נראה כבר.
הוא שתק והיא הלכה להתקלח. אחר כך היא תארוז בלי חיפזון, תיקח לעצמה את הזמן ותשאיר אותו להתנצל בשמה בפני הבנות של לוי.
הוא שכב על הספה בסלון, חולה מעייפות ומסריח מדלק וחשב על הקרסולים של מאיה שהם עבים ומרושתים נימים סגולים. יואל ספר לה את הקמטים מסביב לעיניים, רשם לה בדקדקנות רעה צלקות מתיחה של הריונות. אם ישחית אותה בדמיונו יהיה לו יותר נוח? כיעור מציע נסיבות מקלות? הוא חשב על התחת שלה והפסיד. אלוהים אדירים. יואל רואה אותו מתנועע מולו בקצב פנימי סמוי, משייט ושר שירים משל עצמו. הזין נעמד לו והלב מתרגז.
רק היום בבוקר ונדמה שכל כך מזמן. עלה בדעתו שלא בדק במשיבון. אולי השאירה הודעה? הוא קם לבדוק ולא מצא. עכשיו הצטער שלא התעקש לקבל תשובות. הוא הרי ישתגע בהמתנה הזאת. התכוון להתקלח ולא היה לו כוח. נזכר שלא רחץ ידיים ביציאה מבית הקברות, גרר את עצמו למטבח, הקציף על העור סבון כלים וקירצף. היה מותש ולא רצה להכנס לחדר השינה. לא בלעדיה. חזר אל הספה בסלון והתכרבל בה בלי להוריד את הג'ינס הספוגים בנזין. משך עליו את השמיכה ובהה באיש החותר באשדות. בסופו של דבר תוך ביטחון מלא שלא יצליח לישון, נרדם. לפנות בוקר התעורר, ראה שחושך בחלון והתהפך לצד השני. נדמה היה לו ששמע משהו. השינה התנערה ממנו ופרחה. הטלוויזיה פעלה. עכשיו עמד שם גמל, בטש בחול והעלה גירה בסבר מהורהר. יואל חשב על המשוגע ההוא עם הסנפירים באמזונס. נורא רצה להאמין שהאיש חצה בשלום את המים הלבנים והגיע לאוקיאנוס שלו.
| |
|  כינוי:
ג'קי - או מין: נקבה תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
