| 12/2004
קור כלבים - פרק 1
- את צריכה להפסיק לזרוע מלפפונים חמוצים.
- בסדר - הבטחתי והתכוונתי, למרות שידעתי שלא אקיים - אני אפסיק.
- את כל כך חמודה - אבא של אליקו אמר והאצבע שלו זחלה מתחת לצוארון החולצה שלי. התכווצתי. השעון המעורר בלם את הגישוש ועירפל את פרטי החלום. תחושת המועקה לא נגרעה. התהפכתי במיטה. חיפשתי דרך לזוז מעצמי. הצוואר בער. אספתי את עצמי מתוך ההתרסקות של הלילה, פוקחת עיניים לבדוק שאני כאן, שאני שלמה, שאף אחד מהמרכיבים הקבועים של הבוקר לא נעדר.
- את בסדר נועה? - אורי כבר היה ער.
- שוב חלמת? - אני אבודה במבט שלו. מפוזר, הזוי קצת בשולים ולא מחמיץ כלום. הפרטים מתמיינים אצלו בפרוטוקול פנימי מפורט. אורי אוגר אותם בקנאות של סנאי לבלוטים.
- רוצה קפה?
עקבתי אחרי הקולות. חריקת דלת, צלצול כוסות, גרגורי הקומקום. הרעשים סימנו את התנועות שלו במטבח. מתון, שיטתי, מרוכז. זה אורי.
- נרדמת חזרה? - הוא הניח את הקפה על השידה, התחפר מתחת לשמיכה, נצמד אל הגב שלי רועד מקור.
- תגיד אורי, אני לא מצליחה להיזכר, הצמח הזה שנותן ריח טוב, איך קוראים לו?
- תנסי להיות יותר מוגדרת - הוא גיחך לחוסר הדיוק הכרוני שלי.
- נו, זה שהזקנות שמות בין הבגדים.
- אין לי מושג נועה
- לא משנה, אני כבר אשאל את אליקו
- את אליקו?
- כן - אמרתי על אף ההתקדרות המאופקת שנאספה אצלו בשורש האף - אני אקפוץ היום למשתלה לבקר. זאת גם הזדמנות להחליף את הצמחים בכניסה.
שוב ושוב אני הולכת לאליקו. הולכת לאליקו. הולכת לאליקו. בפעם ההיא הלכתי עם אמא שלי. אוי כמה חיכיתי לזה. בשעה ארבע, ולא דקה קודם ירדנו מהקומה השלישית, חצינו את מגרש החנייה, מתחת לפיקוס אל הרחוב, פנינו שמאלה. עברנו את המכולת של יוסקוביץ, דחפנו את השער של משפחת ספקטור אל שביל פלחי השיש, בקצב המתון להכעיס שהכתיבה אימי. לה לא בער כלום. גם אבא של אליקו שחריקת השער הזמינה אותו לקראתנו לא מיהר. הוא ואמא שלי שקעו בשיחת מבוגרים שאין לה סוף. קפצתי בחוסר סבלנות מרגל לרגל. הקפיצות שלי לא עזרו לדחוף את הזמן וגם לא לקצר את השיחה. מכיוון שכך פניתי לשוטט בחצר. הצצתי בחלון המטבח מאחור. המטבח היה ריק. הצצתי בחלון של אליקו. באכזבה וגם בהקלה מצאתי את החדר ריק. גם הסלון היה ריק. השלמתי סיבוב וחזרתי אל קדמת הבית. אמא שלי ואבא של אליקו עוד עמדו על שביל פלחי השיש ודיברו, אבל התרחקות קטנה והטיות הגוף כבר סימנו את סוף השיחה.
המעמד הזה לא היה מתרחש אלמלא שמטה אמא שלי את צנצנת הסוכר באמצע האפייה. במפת החיים שלי נוצר פיתול בנקודה בה חצה התוואי את רצפת המטבח בין גרגרי הסוכר ושברי הזכוכית. אמא שלי שלחה אותי לשכנים להביא לה סוכר. אמא של אליקו גדשה עבורי את הספל ושילחה אותי דרך דלת המטבח. אליקו היה שם. הוא עדר, הוא הזיע, הוא התעלם ממני באופן יסודי. החיבור שלי אליו היה חד כמו צליפה. שכחתי את העוגה, שכחתי שזה יום שישי, שכחתי את ההוראות למהר הביתה בלי עצירות ובלי חלומות. עמדתי שם והרגשתי את מה שהסמיך את האויר ברווח שביני לבינו אף שלא ידעתי לתת לו שם.
הוא הזדקף והביט דרכי, כאילו לא עמדתי מולו.
אליקו שהיה גדול ממני בשלוש שנים.
אליקו שהמבט שלו טען לי את הדופק בקצב חידתי משולש.
אליקו שבלבל לי את המילים.
- באתי לקחת סוכר, לאמא שלי נשברה הצנצנת באמצע של העוגה - אמרתי, מרגישה צורך דוחק להצדיק את המצאותי שם ובעולם בכלל. לראייה הצגתי את הספל. הוא מחה זיעה בגב כף היד מורח לעצמו על המצח פס בוץ כהה. בהיתי בו.
- אז למה את עוד פה? מה, צמחו לך שורשים ברגליים?
בת שש וחצי הייתי כשרצתי משם וכבר ידעתי שאחזור.
מאז התנתבו לי המחשבות לכיוון אחד. גם אני אעדור, אשקה ואקנח את המצח ברישול אגבי ביד מלוכלכת. זה מה שרציתי מאז שחזרתי ממשפחת ספקטור עם ספל סוכר ודופק פרוע. זה גם מה שאמרתי לאמא שלי. כבר ניהלתי איתה בראש מסעות שכנוע ארוכים והתיגעתי והתיאשתי ותקפתי שוב. אבל אמא שלי אהבה את הרעיון והלכה לברר עם אבא של אליקו. אבא של אליקו הסכים להקצות לי פינה בגינה שלהם. לחם מן הארץ, עבודת כפיים, רגבים, השתכרתי מהמילים שהיינו מדקלמים בכיתה. הקירבה המובטחת לאליקו היה משכרת עוד יותר.
ביום המיועד עמדו אמא שלי ואבא של אליקו על שביל פלחי השיש בין השער החורק לדלת הבית, והעמידו במבחן את הסבלנות שלי בשיחה שנראה היה שאין לה סוף.
- אתה בטוח שזאת לא טירחה? - אמא שלי לא החזיקה גרסאות נימוס מקוצרות.
- אין שום בעיה - אבא של אליקו אמר - את יכולה ללכת בלב שקט, הילדה בידים טובות.
ואמא שלי סוף סוף הלכה
- בואי נוני נראה מה אני יכול לעשות בשבילך - והוא הוביל אותי אל הבית
אמא שלי כבר מזמן הלכה. אבא של אליקו מזג לי מיץ פטל, הוציא לעצמו עוד בירה מן המקרר וכיוון אותי החוצה. הוא כבר כיפתר בחזרה את החולצה שלי, ויישר את הגומי של המכנסים, היה לי לא נעים ולא נוח ורציתי ללכת הביתה. אבל אבא של אליקו אמר שעכשיו נלך לסדר לי גינה יפה ואני לא צריכה לדאוג משום דבר כי אני ילדה נהדרת.
עמדנו בחצר מול פיסת האדמה ההיא. מטר וחצי על שנים מתחת לחלון חדר השינה שלהם, הסתכלתי בחול שהיה מנוקד רסיסי טיח.
- תהייה לי גינה - שיננתי לעצמי, חוסמת את המחשבות האחרות.
- תהייה לי גינה - וראיתי את עצמי עודרת גומות לשתילים ומשקה בסילון מים משוטח למניפה בלחץ האצבע כמו אליקו.
- אז מה את רוצה לשתול נוני? - אבא שלו שאל
- תירס - אמרתי
- תירס - זה מצויין הוא הסכים - מה עוד?
- מלפפונים - אמרתי
- מלפפונים זה יופי - הוא אמר - מה עוד?
- מלפפונים חמוצים - אמרתי
הוא פרץ בצחוק גדול שהפך לשיעול גדול ומשתנק שהתרחב והעמיק ולא פסק, והיד שלו התהדקה על הצואר שלי. מבוהלת שחררתי את עצמי ממנו וברחתי משם.
.........המשך יבוא .........
| |
|  כינוי:
ג'קי - או מין: נקבה תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
