| 12/2004
קור כלבים - פרק 2
ברחתי משם, חציתי את שביל פלחי השיש, הדפתי את שער הברזל החורק, עברתי את יוסקוביץ ששאל מי רודף אחרי שאני רצה ככה כמו משוגעת, ועליתי בנשימה אחת שלוש קומות. מול הדלת עצרתי להרגע ולהחליק את ההבעה, כדי שאוכל לעבור את אמא שלי. שרק לא תשאל. שרק לא תשאל אותי. מאחורי הפנים המגוהצות המשכתי לברוח. הבהלה נצמדה אלי בציפורניים כמו גור חתולים מבועת ולא הניחה גם ביום שאחרי. לא יכולתי להשתיק את פס הקול של צחוק שמתחלף בשיעול חנוק. העיניים שלו, מרושתות נימים אדומים המשיכו להביט בי, והיד המתהדקת הפריעה את זרימת הזמן. ישבתי בכיתה כמו בכל יום והמורה דיברה כמו בכל יום אבל ההברות ניטחו לי באוזן בלי לצבור משמעות. היום נמשך ארוך ומייסר. כשנשמע סוף סוף הצלצול כבר הייתי שקועה ביאוש שהוא לעולם לא יסתיים
-את בסדר נועה? המורה הניחה יד על המצח שלי. את לא נראית כל כך טוב. תגידי לאמא שתמדוד לך חום.
מבית הספר חזרנו, כמו בכל הימים, להקת ילדים רעשנית שנפרמה ונגרעה בצמתים ובכניסות לבתים. בפניה לרחוב שלי נבלמתי בנקיפת בהלה. על שער הברזל שלהם נתלתה מודעת אבל. אותיות שחורות ומרובעות 'צבי ספקטור'. היו מודעות גם על עמוד החשמל, על סורג הרשת בחזית המכולת של יוסקוביץ ועל הפיקוס בכניסה לחצר שלנו. עליתי הבייתה ונכנסתי לחדר שלי בשקט. לא שאלתי עליו. שאלות רק היו מושכות אלי את תשומת הלב שרציתי להרחיק. אולי בכל זאת הם לא יודעים שזה הכל בגללי?
- הוא היה איש נהדר - קוננה אמא שלי, מבטלת באמירה הזו את הטענות שהיו לה אליו בחייו, ואיבדו במותו את טעמן.
- נועה הייתה מאד קשורה אליו - פרשה אמי את האלם שתקף אותי - הוא היה כל כך מסור לילדה
רכסתי את החולצות שלי עד הצואר ונקיפת הבהלה התקבעה לשתיקה של אשמים. ניחום אבלים זו מצווה. לאמא שלי לא הייתה שום כוונה לוותר לי. ישבתי ממושמעת, מצמצמת את עצמי שלא להלכד במבט של אליקו שממילא עבר דרכי כאילו הייתי שקופה. כאילו לא באמת נוכחתי שם בצווארון רכוס היטב כל יום מימי האבל.
אחר כך הוסרו המודעות וחזרנו לשיגרת הלימודים. והיום יוםאליקו היה מבוגר ממני בשלוש שנים הפרש של שלוש כיתות היה משול לקיום על פלנטות נפרדות. עקבתי אחרי אליקו מרחוק, נחצית בין הדחף לברוח לבין הרצון להתקרב. עקבתי אחריו כמו שעשיתי תמיד והוא המשיך בשלו, שלא להבחין בי כמו שאף פעם לא הבחין. כשאליקו עבר לתיכון נקטע הקשר הרופף שממילא התקיים רק מהצד שלי. בכל פעם שעברתי על פני שער הברזל שלהם הרגשתי את נקיפת האשמה. גם כשכבר הייתי חיילת. מול שער הברזל החורק שהנמיך משנה לשנה חזרתי להיות הילדה שלא ידעה לתת שם לאוויר הסמיך. הילדה שלפני השדיים והגברים. הילדה שבאשמתה.
אליקו נעלם מהשכונה. - אהבת ילדות מטופשת - סיכמתי והאמנתי לעצמי, מתעלמת מהפעימה הפנימית. אבל אצל יוסקוביצ'ה כריתי אוזן רעבה לפירורי מידע. אצלה שמעתי שאליקו השתחרר מהצבא. אצלה למדתי שעזב את הארץ שלא על מנת לחזור אחרי שאימו נפטרה. חשדתי שהיא יודעת גם את סוד קצב הדופק המשולש שלי. אם ידעה - לא הסגירה.
בינתיים השתחררתי מהצבא. בינתיים התלבטתי מה הלאה, בינתיים עשיתי משלוחים של פיצות על קטנוע מקרטע, וקראתי בלי סוף. ולא, לא שכחתי את אליקו, איך יכולתי? מי שמוחתם בצליפה לא שוכח. זאת הייתה השנה של המסיבות. השתחררנו מהשרות, חגגנו, שתינו ורקדנו על קו הסיום של מסלול שהתחיל בגן הילדים. בסופו של דבר נהיו כל האירועים דומים והזכרון צבר אותם לגוש חסר יחוד. המסיבה ההיא לא הייתה שונה. מזיעה. רועשת, מלאה בפרצופים זרים. תהיתי מה בכלל אני עושה שם. הבסים הלמו ברקות. הווליום מרט בשפיות. הרגשתי שאני נחנקת. אויר. חיפשתי אויר. דגתי בקבוק בירה מחבית מי הקרח. מישהו חלץ לי את הפקק בתנועה תאטרלית. ברחתי אל החצר האחורית. הבסים רדפו אחרי. המתנתי עד שהחושך התרגל אלי והבהיר. נשכבתי בשולי הדשא מתחת לעלי שיח 'ציפור גן עדן'. לפעמים, לעתים ממש רחוקות, כשאף אחד לא רואה אני מרחמת על עצמי. דמעה קטנה נאספה בזוית העין. התמסרתי לה בתענוג של מי שדמעותיו ספורות. זו התגלגלה אל האוזן, התקררה שם ודגדגה. מחיתי אותה באצבע וליקקתי. כל כך דלה וקמצנית, בקושי אפשר היה לטעום את המליחות. חלמתי בהקיץ. המסיבה התרחקה והכוכבים התקרבו. אולי אפילו נרדמתי.
צעדים העירו אותי. קרובים, מגששים בחושך. שכבתי בלי תנועה במחסה העלים והחושך והחנקתי נשימה. הידיים התאבנו לי מאחורי העורף. הצעדים נעצרו לא רחוק ממני. רחש בד מופשל, התנשפות הקלה וקילוח רעשני. התישבתי בזהירות מול פלח ישבן חשוף כמעט במרחק נגיעה.
- היי - אמרתי אחרי שנמשך הג'ינס למקומו.
הוא הסתובב. האצבעות שלו הסתבכו באבזם החגורה. לא יכולתי לפענח את המבט שלו בחושך.
- את תמיד מבהילה ככה אנשים?
- לפחות אני לא משתינה עליהם - אמרתי והצמחתי מולו את מלא האורך שלי כדי לגלות שאני עדיין נמוכה ממנו בראש, שהברכיים מסרבות לשאת אותי כראוי, שהעקב המוגזם מכשיל אותי ושאני לחלוטין לא מוכנה למפגש הזה. חוסר היציבות שלי שיעשע אותו. הוא הציע זרוע במחווה אבירית.
לא פעם הזיתי אותנו נפגשים. ארסנל מילים חימשתי ואגרתי לרגע הזה. ביני לביני, בלי שיחצו את סף המחשבה, ניהלתי איתו שיחות קודחות ומפותלות שלא יכלו לגשר על מה שנותר פעור. בחצר ההיא, כשעמד לפני כפי שהוא מופיע במציאות - נאלמתי.
הלב דחס פעימות בקצב משולש
א - ל י - קו - א - ל י - קו - א - ל י - קו.
- מישהי שתתה פה יותר מדי - הוא אמר - נעים מאד, אלי.
- נועה - לחצתי את היד המושטת באורח הכי רשמי שניתן ללחוץ יד של מי שתומך בי, בזמן שהברכיים מסרבות להינעל והראש מסוחרר.
- את נורא מוכרת לי - הוא אמר כשנכנסנו לתחום האור.
- נדמה לך - אמרתי והתנתקתי. לא התקרבתי אליו כל הערב. למרות שלא יכולתי שלא לאחוז בו בזוית העין. חשבתי שהתרחקתי היטב
.
אלא שלשמירת מרחק נדרשים שניים. ולמחרת הוא חיכה לי..
- נוני. נועה גוטרמן - אליקו ניתק מגזע הפיקוס בכניסה לבית שלי.
- מאז המסיבה אני שובר את הראש מאיפה אני מכיר אותך.
את המהומה שהתרחשה מאחורי המבע האטום הוא פרש בדרכו
- אלי ספקטור - אמר והצביע על הבית ההוא, ממתין לסימן הכרה.
- את לא זוכרת?
הוא עמד מולי מסתכל בי, בי ממש, וחיכה להתבהרות. בדקות הפרומות האלו התבהרה אצלי רק העובדה שאהבת הילדות שלי היא קעקוע תמידי. וכל מה שיכולתי לנדב למפגש ההוא היה נענוע ראש אומלל ונראה היה שלאליקו זה מספיק. שתקתי בזמן שהוא סיפר מתלהב ונסחף על המשתלה שהוא מתכנן וכבר התחיל לבנות בחצר. .
- תבואי לראות? - גם שאלה גם הזמנה וגם קביעה.
לא יכולתי לסמוך על הקול שלי. הצעתי הנהון לא מחייב ואליקו שלא התכוון להניח קצוות רופפים קבע,
- אז סיכמנו. תבואי בשמונה. תביאי עוגיות או משהו. הקפה עלי.
באתי בשמונה. הייתי מספיק בוגרת כדי להסתיר את הפעימה המשולשת. לא מספיק בוגרת בשביל להרגיע אותה. השער נפתח ללא החריקה הישנה. הבית כאילו השיב לעצמו את זקיפות הקומה. אליקו ערם עציצי חרס בחצר הקידמית.
- איזו הפתעה נועה, יופי שבאת - שמץ מהמבוכה שלי דבק בו.
- הבאתי עוגיות, קבענו בשמונה לא?
- כן - הוא אמר - איחרת רק בחודשיים. לאן נעלמת?
הסתפקתי בלא לענות. האמת כפי שהיא, שגם לי לא הייתה מחוורת עד הסוף, לא באה כאן בחשבון. לא ידעתי איפה להניח את עצמי, לא ידעתי מה להגיד ויצא, למרות שממש לא רציתי שביקשתי להציץ מסביב.
אליקו הוביל אותי בגאווה בחממות שבנה. היה לו במה להתגאות. השתיקה שלי התחבאה בקלות מאחורי ההסברים המתרגשים שלו.
נמשכתי אל אחורי הבית. מתחת לחלון של חדר השינה ההוא, נערמו שקים של קומפוסט. היה לי טעם של מיץ פטל בפה והמון מילים כלואות.
- מה נעצרת, אין פה כלום - אליקו אמר
- פעם אבא שלך הרשה לי לשתול כאן - חילצתי משפט
- כאן? - הוא התפלא - מה חשבת לשתול פה?
- תירס - אמרתי - נידמה לי שתירס
- תירס? - הוא צחק - רצית לשתול פה תירס? אפילו יבלית לא יכולה לצמוח פה.
- היה צומח - התעקשתי. נאחזת בשלי בדחף לא מוסבר.
הוא הביט בי בחיבה שסולחת בלי תנאים,.
- בסדר, מה שתגידי. בואי ניכנס. קור כלבים פה.
אליקו העמיד קומקום ישן על הכיריים.
- תחליף את הקומקום הזה, לא בריא להשתמש באלומיניום,
- מה רע באלומיניום?
- הוא רעיל, הוא גורם לאלצהיימר
- הכל בחיים רעיל - הוא אמר
ישבנו משני עברי השולחן במטבח ודיברנו שעות. לא מסרתי לו את המילים שאגרתי בשבילו. לא יכולתי. אבא שלו עקב אחרי מעל השידה מתוך מסגרת כסף עבה.
- תבואי שוב - אליקו אמר כשכבר עמדתי בדלת בדרך החוצה.
- אני אבוא בשמונה - אמרתי
- תשתדלי השנה - הוא אמר, חפן את הפנים שלי והתקרב אלי מאד. הנשימות שלנו התערבבו. לשפתים במרחקים קטנים יש כח משיכה משלהם, וכבר נבנתה התנועה בתוך ההתרגשות ואני הייתי קרובה לצנוח לתוך האטמוספרה שלו ולהתרסק אליו. אלא שאז התרחקתי. כיוון שניתקתי נוצר חלל. כיוון שנוצר חלל כבר התחילה אי שם תנועה לעברו. לא הקדשתי לכך מחשבה, אבל הדברים שנעים בעולם כבר זזו לדרכם.
..............המשך יבוא............
| |
|  כינוי:
ג'קי - או מין: נקבה תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
