| 12/2004
פרק 4 (ואחרון)
אוי אליקו. לא חשבנו שזה יהיה כל כך קשה. אסור היה לי להסתכל עליו כשאורי סיפר לו. עדיף היה לאורי לא להסתכל עלי. לא הייתה שם שמחה למרות שכל אחד מאיתנו הודיע לעולם שזה היום השמח בחייו. כמה פעמים אחר כך רציתי להגיד לאורי שאולי, אולי עדיף שלא. כמה פעמים נתקלתי במבט החרד שלו שמודד כמה אני קרובה להגיד. אליקו נסע. הציעו לו להצטרף למשלחת חקלאית באחד הסופים של העולם והוא נמלט עם ההזדמנות רחוק מאיתנו. כמעט שנה לא התראינו. השער שלו שוב חרק. החריקה הוציאה את אליקו אל שביל פלחי השיש. הוא נראה כמו מי שמתכוון לחזור על עקבותיו ולטרוק אחריו את הדלת.
א-ל-י-ק-ו נשמתי יצאה אליו.
- הגברת בלי הבעל היום? - כאילו לא עברה כמעט שנה.
הוא היה קוצני. הוא היה קצר רוח. כל תנועה שלו נועדה להבהיר שאני לא רצויה אצלו. כעסתי ונכמרתי. רציתי לחבק, רציתי לעזוב. חצויה ללא תקנה כמו שאני מול אליקו.
- מה אתה כועס כל כך? - התנפלתי עליו - לא הבטחתי לך כלום ולא לקחתי ממך כלום.
הוא שתק
- נו - דחקתי בו - תגיד משהו. תפסיק לכעוס עלי כל כך. אני לא יכולה ככה.
- את צודקת מותק. אני אידיוט. אני כועס רק על עצמי.
- אני שונאת שאתה קורא לי מותק.
- אני שונא שאת מתחתנת עם מישהו אחר.
- לא באתי לריב אליקו. באתי לראות אותך - הושטתי שקית עוגיות.
- נו - הוא רטן בנהמה שדבק בה בדל התרצות - אז מה את רוצה ממני?
- באתי לראות שאתה בסדר.
- אני בסדר גמור, עוד משהו?
- כן. אני רוצה שתילים לכניסה. הצמח הזה שמייבשים ושמים בארון בגדים. זה שנותן ריח טוב. איך קוראים לו?
- לוונדר - אליקו אמר, והלך להביא שתילים.
- קוראים לו גם אזוביון, שמתי לך בכמה צבעים - העמיס ברכב שלי וטרק את דלת תא המטען.
- להתראות נועה, אל תשכחי באוטו. הם ימותו - ופנה להכנס אל הבית.
- קפה אני לא אקבל היום?
יותר מהכל הוא נראה כמי שמתכוון לסרב.
- תיכנסי - הפתיע ונשף על האצבעות שלו - קור כלבים היום.
הוא הציב את הקומקום הישן על הכיריים
- תעיף כבר את הקומקום הזה,
- מה רע בו?
- כבר היינו בשיחה הזאת, אלומיניום גורם לאלצהיימר
- החיים מלאים רוצחים סידרתיים - הוא אמר בלי הומור.
על השידה במסגרות כסף עמדו התצלומים באותו סדר ישן. ביניהם תצלום של אמא ואבא של אליקו, חגיגיים מאד לחי אל לחי. העברתי אצבע על התמונה וקינחתי פס אבק. אליקו הציץ מאחורי.
- תראי איך החיים צוחקים עלינו - אמר והצביע על אבא שלו - זה הצילום האחרון שלו, בן אדם מצטלם בפעם האחרונה. זה הלילה האחרון של החיים שלו ואין לו מושג. לאף אחד אין. תראי אותו. אכל, שתה, רקד בחתונה של בן דוד רחוק שהוא בקושי מכיר ובבוקר הוא כבר היה בר-מינן, ואת מודאגת לי פה מאלצהיימר.
בר-מינן, הטרידה אותי בחירת המילים. היה משהו מזלזל בצורת הדיבור שלו . אולי בגלל זה עבר זמן עד שהתבהר אצלי הדבר השני.
- חתונה? ביום שהוא מת הלכתם לחתונה? הוא הרי נפטר אחרי הצהרים?
- הוא מת בלילה. בחליפה של החתונה. כשהם חזרו הביתה הוא כבר הרגיש רע. עד שהאמבולנס הגיע כבר לא היה מה לעשות.
- אתה בטוח? - הגוש ההוא שהיה תקוע אצלי מאז בבטן זז
- אז באיזה שעה זה קרה?
- אחרי אחת בלילה - אליקו אמר - מה זה בכלל משנה לך?
מרקתי את הזכוכית בשרוול החולצה שלי במעגלים קשים.
- אתה בטוח שאחרי אחת בלילה?
- בטח שאני בטוח - הוא אמר בקוצר רוח ותלה בי מבט תוהה.
הזיכרון שלי היה מקובע על אחר צהרים של קיץ. אבא של אליקו הצביע על הפינה שבה נערמו עכשיו שקי קומפוסט. הוא כבר הבטיח לאמא שלי שהילדה בידיים טובות. היא כבר הודתה לו והלכה. הוא כבר יישר את הבגדים שלי, ואמר שעכשיו נסדר לי גינה יפה, ואני לא צריכה לדאוג כי אני ילדה נהדרת. כבר עמדתי בחצר, מחזיקה כוס מיץ פטל, בוהה בחול שהיה מנוקד רסיסי טיח. אבא של אליקו עמד מאחורי, מהדק אותי אליו והאצבעות שלו משתעשעות בבסיס הצואר.
- גינה - שיננתי מנטרה - גינה. גינה. גינה. גינה.
השינון היה הכרחי כדי שהמחשבות לא יציצו לאחור. ראיתי את עצמי משקה בסילון מים משוטח למניפה בלחץ האצבע. האור נלכד במניפה כמו אלף קשתות צבעוניות. כמו שאצל אליקו. מהנקודה המנותקת שממנה הצצתי ראיתי את אבא של אליקו קטן קטן. ראיתי אותו מהדק אליו ילדה אחרת. לא אותי. בהחלט ילדה אחרת.
- אז מה את רוצה לשתול נוני? - הוא שאל
אמרתי תירס
אמרתי מלפפונים
אמרתי חמוצים
הוא צחק.
- מלפפונים חמוצים, את כל כך חמודה, וצחק עוד ועוד את הצחוק הנורא ההוא והשתעל ונחנק. היד שלו התהדקה לי על הצואר עד שנהייתי אדומה, עד שנהייתי סגולה, עד שנהייתי ירוקה. התפתלתי ונחלצתי מהאחיזה שלו. בלי משענת הצוואר שלי הוא התקפל וקרס על החול. העיניים שלו האדימו ובלטו. הוא ניסה להגיד משהו ונפלט רק חרחור מאומץ וקצף. ברחתי, נלחמת על כל נשימה, משאירה אותו להאבק על שלו. למחרת היו מודעות אבל ברחוב ואני הייתי כבר הייתי מסומנת.
- את בוכה נועה - היה לאליקו הכשרון לציין את המובן מאליו.
- לא, אני לא - אמרתי. ומשכתי באף בכעס. לי היה כשרון בולט לכפור במובן מאליו. אליקו הושיט לי קופסא של טישו ושמר לעצמו את התמיהות שבטח היו לו על ההתרגשות המאוחרת הזו, המוגזמת בכל קנה מידה.
- תרגעי- אמר ופנה למזוג קפה.
הוא עסק בדקדקנות בטקסי הקפה, מתעלם ממני באופן יסודי שהסגיר עד כמה דקרו המבטים שלי. הגב המופנה אלי לא היטעה אותי. הרגשתי היטב את הדבר הזה שהסמיך את האויר שבינו לביני. עשיתי מה שלא עשיתי עד לאותו היום. סגרתי את הרווח הזה. חיבקתי אותו כמו שאישה יכולה לחבק גבר שהיא אוהבת מתמיד.
לרגע הוא חיבק חזרה והרפה.
- תשכב איתי אליקו
- שניים סוכר, נכון?
- אחד. תשכב איתי אליקו - הצחוק שלו היה מריר
- עכשיו התעוררת? תצבטי אותי בבקשה. אני חולם.
מה יכולתי להגיד?
הוא הרחיק אותי ממנו
- תשכחי מזה נוני.
- פרמתי את רוכסן החולצה שלי וסובבתי את אליקו אלי. הוא הביט בי ודרכי לאורך כל העור החשוף שהיצבתי בפניו ובפנים שלי שעוד החזיקו שאריות של בכי.
- די נוני בחייך די - ליטף לי את השיער, חרש את הקרקפת באצבעות קשות, חיבק לרגע, הרחיק שוב, חיבר את שפתי הרוכסן וסגר עד הסנטר.
- תלכי הבייתה נוני אני לא יכול איתך.
- מה עם הקפה?
- פעם אחרת. תלכי עכשיו.
- אליקו?
- תלכי נוני. בבקשה תלכי
- למה אתה לא רוצה לשכב איתי?
- לא רוצה? פסיכית אחת. אין דבר שאני רוצה יותר. אני מפנטז אותך במיטה שלי כל לילה. כבר זיינתי אותך בכל דרך שאפשר. לא. סליחה. אני לא מזיין אותך. אני עושה איתך אהבה. את שומעת נוני? אני אוהב אותך. א-ו-ה-ב. אבל בואי לא נשכח שהתחתנת עם החבר שלי.
- אורי לא ידע.
- בטח שלא. כי לא יהיה לו מה לא לדעת, עכשיו תסתלקי לי מפה בבקשה - ודחף אותי החוצה.
- לך תזדיין - צרחתי וטרקתי את הדלת בחזקה. פיסות טיח עפו מהקיר
- בשמחה - הוא צעק - אבל לא איתך את שומעת? לא איתך.
עזבתי את החצר בנהיגה פראית. הצמיגים צרחו את התסכול שלי בשקט של הרחוב. יחי הדראמה. הגיבורה הטראגית של הטלנובלה תפגע עוד רגע בעץ, תעלה באש, תדרדר לתהום ותחזור להכרה בחדר מלא פרחים, מול אליקו שישב שם, נועץ בה עיניים מלאות חרטה. דווקא התמונה הזאת הצחיקה אותי. פתחתי חלון אל הקור, שיתפזר הריח של הצמחים. אזוביון, לבנדר, ריח של זקנות. אלוהים, איזה פלונטר. איזה טמטום. נתקפתי בחילה.
* * *
בלילה אבא של אליקו שוב עמד מאחורי וליטף לי את הצואר במקום שנטבעו הסימנים שהיו אדומים. אחר כך כחולים וירוקים עד שהחוירו לצהוב חולני ונעלמו.
- מה את רוצה? הוא שאל
התכווצתי. טביעות היד שלו שוב הסמיקו על הצואר שלי.
- למה את עצבנית כל כך - הוא אמר וחיכה קצת לתשובה שלא הגיעה, כי לא היה לי קול
- תרגעי - הוא אמר - אני בכלל לא כועס עליך.
השעון המעורר צלצל. התהפכתי במיטה מחפשת דרך לזוז מעצמי. הצוואר שלי בער. הבית היה מלא ריח לוונדר.
- שוב חלמת?
אורי כבר היה ער לצידי. המבט שלו המפוזר ליקט ממני פירורים של אתמול. ממיין ואוגר.
- את בסדר נועה? רוצה קפה?
| |
|  כינוי:
ג'קי - או מין: נקבה תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
