| 12/2004
פיס אוף קייק
בנג'מין בכה בלי הפסקה במושב האחורי, היללות שלו שנסקו וזללו את שאריות השפיות שלי העידו על אזעקת אמת. לצידו ישב רוני בן החמש ומדי פעם נעץ בו מרפק נקמני. בצד השני ישב תמיר בן האחת עשרה בפרצוף של 'עשו לי, לקחו לי'. עוד אחד מהימים שתמיר סוגר דרכי חשבון ארוך עם העולם. הוא גזר עלי עונש שתיקה, הפנה ראש לחלון והחמיץ משניה לשניה. נטשתי אותם לשרוד לבד במלחמה שלהם. לא היה שום דבר שיכולתי לעשות. בשבילי היה רק קדימה.
הקדימה שלי היה זחילה במורד דרך עפר מפותלת, מצוק בצידה האחד, תהום בשני. נאבקתי בפיק-אפ העתיק שהרגיש ביד הלא אמונה של הרוכבת והתנהג בהתאם. הגלגלים נלכדו בבורות וקפצו על אבנים. נצמדתי למצוק מחרדת התהום, כובשת מטר אחרי מטר אחרי מטר, על אף הדחף המצטבר לעצור, או לפחות לעצום עיניים או לפחות לילל.
מה אני עושה אם יבוא רכב ממול? אסור היה לי לחשוב על זה, כמו סיוט מתפתח הגיח רכב ממסתור העיקול, עצר במקום שהשביל התרחב קצת, והמתין צמוד לסלע שאעקוף. שאני אעקוף? מצד התהום? אין סיכוי. לא אני. לא לא. הורדתי מהלך. בנג'מין הגביר מאד את הבכי.
- טוויש'ן גז, אל תשכחי טוויש'ן גז - מלמלתי לעצמי בשולי ההיסטריה.
נעצרנו פגוש אל פגוש, הרמתי כפות ידיים לסמן חוסר האונים שאינו נתון למיקוח וכבר הרמתי כתפיים וכינסתי לתוכן את הראש כמו צב מבוהל, והמתנתי, מקבלת את הדין, לספוג גינוי שלא הגיע.
הוא היה אמריקאי. הוא היה אדיב. הוא עשה רוורס ידידותי וסימן לי לתפוס את מקומו. התקדמתי. המנוע השתעל, קרטע וכבה. בשקט היחסי נסקו היללות של בנג'מין לגבהים מעוררי השתאות.
- אני רוצה הביתה, הצטרף רוני לבכי.
האמריקאי עצר במקביל לנו, סקר את הקרקס העצוב שלי ושאל אם אני צריכה עזרה.
כן, כן, - כמעט ניתליתי לו על הצוואר - תציל אותי, אני רוצה הבייתה.
- תודה - אמרתי - הכל בסדר - ונאבקתי להניע את הגרוטאה.
- יו'ר אולמוסט ז'ר - הוא אמר וזקר בוהן מעודדת. הוא בטח ראה כמה אני קרובה להצטרף לבכי. איך הכנסתי את עצמי לסיוט הזה? שמואל. הכל באשמתו. חוסר אחריות מצדו לתת לי לצאת עם שלושה ילדים להרים בגרוטאה הזאת. בשעת מבחן העדפתי לשכוח שאני אדם בוגר שאמור לקחת אחריות למעשיו. כבר הייתי מוכנה לוותר על הגאווה ולבקש הצלה, אבל החמצתי את רגע החסד. המושיע כבר המשיך במעלה ההר, הבוהן הזקורה עוד שלוחה מהחלון לעודד.
כמה שעות קודם לכן הגענו לאל איי. התמקמנו מותשים אצל מרק בן הדוד האמריקאי שלי, בנג'מין, בנו בן השלוש סימן אותנו מיידית כאוייב פוטנציאלי, ומרק מלא החדווה עט עלינו, לפני שהספקנו להניח את המזוודות ופרש לעינינו מעורפלות הג'ט-לג את תוכנית היום.
- תבואו איתי - מרק אמר - לראות איך אני גולש מהצוק.
פניו המצפות לא השאירו מרווח לסרוב. וגם לא משיכות היד הנלהבות של רוני שכבר היה ערוך להרפתקה. תמיר עשה פרצוף מהסדרה של 'שיהיה, מה עוד כבר אפשר לעשות כאן'. שמואל שכבר היה שרוע בנוחיות על ספת האמריקן קומפורט, התלהב.
- רעיון מדליק מרק, הייתי מת לראות אבל אני נורא עייף, היתה לנו חת'כת נסיעה. תלכו בלעדי - והעמיק להתכרבל בספה הפרחונית. אפשר לחשוב שנהג בעצמו כל הדרך.
- היא יכולה לנהוג בפיק-אפ? - מרק שאל את שמואל כאילו אני לא עומדת שם בדיוק מולו. הייתי מספיק מותשת כדי לא להגיב על עלבון העקיפה, מספיק מותשת בכדי לא לטרוח לברר למה זה בכלל משנה.
- היא? - שמואל אמר - היא יכולה לנהוג בכל דבר שיש לו גלגלים. החנופה עשתה את שלה.
שמואל כבר נחר עמוק ומפוייס כשיצאנו לדרך. רוני ובנג'מין רבו על המושב האמצעי בשפת הדחיפות שאינה נזקקת לתרגום. בנג'מין זכה בסיבוב הזה. הוא ישלם על זה ביוקר מאוחר יותר. מרק נהג בפרי-וויי, מנווט במומחיות של מקומי במחלפים שנראו לי כמו חידת היגיון למתקדמים. תוך כדי נהיגה, הראה לי במפה את המסלול שאני אמורה לחזור בו לנקודת האיסוף. רק אז הבנתי למה הוא מצפה ממני. או או. ניווט זה לחלוטין לא השטח שלי. מרק זיהה היסוס.
- דונט וורי, איט'ס א פיס אוף קייק
טיפסנו אל נקודת הזינוק בשביל עזים ועדיין לא נבהלתי. הרבה גולשים היו על ההר. מידי פעם היה אחד מהם מזנק לאויר מכבש עץ שבלט מקצה המצוק. למטה נמתח מישור משובץ בתים שנראו מההר כמו קוביות משחק. מרק התיר את הגלשן מגג הרכב ובדק שהילדים קשורים כמו שצריך. אמריקה לא?
- שם נוחתים, את רואה? - הצביע על ריבוע צהוב בגודל בול דואר, תחב לידי את המפתחות, את המפה, העמיס את הציוד והלך. זה הרגע בו הבנתי שאני אמורה לנהוג למטה טנדר עתיק וזר, במורד שביל הררי שמתאים בקושי לעז מקומית, כששלושה ילדים יושבים במושב האחורי וחייהם הרכים בידי הרועדות. זה הרגע שבנג'מין פרץ בבכי מר שלא יחדל עד שיפגוש שוב באביו.
אני נהגת לא רעה בכלל. אני קורעת את רחובות תל אביב במיני סובארו, מחליפה מסלולים כמו כייס, נדחפת לחניות צרות עלי בשתי מידות במיומנות ששד נדחס לבקבוק. אני מקללת נהדר. כל זה לא נתן לי שום יתרון בשביל הרים בפיק-אפ עתיק. נתלתי במשפט המעודד - יו'ר אולמוסט ז'ר, יו'ר אולמוסט ז'ר - והמשכתי לכבוש מטר אחרי מטר, כשהבכי של בנג'מין מכלה את שאריות השפיות שנותרה לי.
יש אלוהים אחרי הכל. הגעתי לכביש סלול. עצרתי בברכיים רועדות, ייצבתי את הנשימה ופניתי אל המושב האחורי. שנים בוכים בלי תאום ואחד שומר על ניתוק עיקש. הוצאתי מתיק ה'מרי פופינס' שלי אריזה גדולה של שוקולדה 'מקופלת'. מה שאף פעם לא הכזיב כעזרה ראשונה בתנאי שדה. רוני עט עליה, תמיר עשה טובה והתכבד בעקימת אף. בנג'מין דחס לפה גושים גדולים של שוקולד בין יבבה ליבבה.
בדקתי במפה. המסלול נראה פשוט. לנהוג זה לנהוג, אותו דבר בכל מקום, הבטחתי לעצמי, ויצאתי לפגישה ראשונה עם הפרי-ווי. קלי קלות. שום דבר מיוחד, כביש זה כביש, הגה זה הגה, סתם נכנסתי לפניקה, השד ממש לא נורא. צדק הבן דוד מאמריקה. "פיס אוף קייק"
למה, למה, למה אני פותחת פה לשטן. לא מספיק לדהור קדימה. הייתה אמורה להיות לי ירידה מהפריווי. איפה היא? זמן יקר עבר עד שהשלמתי עם העובדה שפיספסתי ואין לי מושג איפה אני. בנג'מין שאף אויר כאילו הוא נחנק ולא הפסיק לבכות לרגע . רוני התפתל במושב חסר סבלנות, נאבק לשחרר את חגורת הבטיחות. מה רציתי? מה שרציתי זה לעצור ולהגיד 'פוס', לא משחקת יותר.
בהזדמנות הראשונה שנקרתה לי ירדתי מהכביש המהיר לתחנת דלק. חיפשתי עזרה. פניתי אל איש מהוגן למראה בחליפת פוליאסטר. פוליאסטר? אפשר לסמוך על מי שלובש פוליאסטר? זה לא היה זמן מתאים לשפוט אנשים לפי טעמם בבגדים. והוא כבר תלה בי פרצוף ידידותי מוכן לעזור.
- מִי - אמרתי, והצבעתי על עצמי, על הפיק-אפ, על הילדים
הוא חיכה בסבלנות להמשך
גֶט לוֹסט - אמרתי
הוא הסתכל עלי מוטרד.
מרק יגיד אחר כך שבאמריקה רוצחים בגלל פחות
- גֶט לוֹסט - אמרתי שוב והצבעתי על המפה. אור של הבנה זרח עליו
- אווו, אַיי סִי - אמר וסימן עבורי את המסלול באיטיות שוודאי שמורה אצלו לקשי תפיסה, שלא לומר פרימיטיבים, שלא לומר מפגרים.
באיחור של שעה לפחות הגעתי לאתר הנחיתה. מרחוק ראיתי את מרק עומד על יד הגלשן שכבר היה מקופל וארוז. הוא נופף אלינו בחוסר דאגה. הדממתי מנוע, התייצבתי על ברכיים מאיימות לקרוס, שחררתי את הקטנים מחגורות הבטחון והמתנתי עד שתמיר יגיח החוצה בפרצוף ממורמר.
- בוא - אמרתי לבנג'מין המיבב עדיין - הולכים לאבא.
הוא הושיט יד צייתנית. רוני אחז ביד השנייה ותמיר השתרך עגמומי מאחור.
- רואה? - מרק צעק אלי מרחוק - פיס אוף קייק.
- אתה יכול ללכת עכשיו לאבא - אמרתי לבנג'מין שהפסיק סוף סוף לבכות.
בנג'מין נעצר, הרים אלי פנים מוכתמות בדמעות ובשוקולד. חייכתי אליו ולרגע חשבתי שאזכב לחיוך קטן בתשובה אלא שאז הוא חשף שיניים והתנפל על היד שלי שעדיין הייתה אחוזה בשלו ונשך.
צעקתי מכאב ומהפתעה
בנג'מין שמט את היד שלי ורץ
זר אדום של טביעות שיניים כבר פרח עליה.
מאחורי שמעתי את תמיר צוחק.
| |
|  כינוי:
ג'קי - או מין: נקבה תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
