| 12/2004
סבלנות גברת
זה היה הימור מטומטם. כמו שאפשר באופן כללי לסווג את ההימורים שלי, את ההחלטות שלי, את מצב הרוח שלי. הכלבים המטופחים של תל אביב יכולים להפתיע. האיש החזיק חגורה מקופלת ביד. הוא שרק לכלב. הכלב התעלם ממנו והמשיך לרחרח אותי בעניין. הינחתי רגל על החזה שלו ודחפתי. משחק מתגרה. האמסטף התנפל, נלפת על השוק ולכד את הקרסול שלי בשיניים. הפה שלו רעד ממאמץ לא להדק.
- את השתגעת? - גבר לא צעיר עם כרס קטנה וקו לסת רך - זה לא כלב ידידותי.
הדפתי אותו שוב כשהוא כרוך על הרגל שלי. הכלב נשכב על הגב בלי להרפות והניע זנב במרץ שכישכש לו את כל הגוף.
האיש של האמסטף נראה מוקנט, גם השיניים שלו רעדו במאמץ לא להדק.
באויר הקייצי הספוג ריח של דלק שרוף כבר נטמן רמז לקרירות. תל אביב עיר של חיפושים. עיר של דיבורים. עיר של ריקוד שמתאמץ להיות מושחת ויוצא בודד. מה יש לנו כאן? איש שיצא לטיול לילה עם כלב ואשה שהרכב שלה שבק בצומת.
נשענתי על האוטו שכבש באלכסון את מעבר החצייה. מכסה מנוע פעור. נחנק, מאובק, רותח. למוקדנית של חברת החילוץ היה דיבור עילג וטון משועמם של מי שכבר שמע את כל סיפורי הדרך
- זה יכול לקחת עד שעתיים וחצי - אמרה, קוצבת לי את הזמן בלעיסת מסטיק.
העיר הזו קוצבת את עצמה בתיקתוקי מטרונומים לא מתואמים, מטשטשת את החלוקה ליום ולילה בזריחות הלוגן. האיש שיחק במפתחות בפיזור. הביט בי. הביט באמסטף שלו הכרוך עלי, עשה צעד קדימה וחזר בו.
- מוזר שהוא ידידותי אליך. הוא אף פעם לא כזה
- כלבים תמיד בסדר איתי - אמרתי, מה שנכון
- לדירה שלי הוא לא היה נותן לך להכנס - אמר
- אל תהייה כל כך בטוח - התגרתי - כלבים נותנים לי בקלות
- אין אף אחד בעולם שיכול להכנס לדירה שלי כשהוא שומר.
הוא גישש על סף עלבון. ילד בסוף שנות הארבעים עמד מתריס וחיכה שאתווכח. דירה הוא אמר. לא בית. דירה. למילה יש טעם ארעי. צליל של בדידות. נראה שהוא לא שש לפרוש אליה. הוא השתהה, מצלצל שוב בהיסח הדעת במפתחות, דוחה את הרגע מולי. נוח להשתהות מול מי שמחכה.
- המחלץ יגיע הכי מהר שהוא יכול. שעתיים וחצי גג. סבלנות גברת.
לקראת חצות עוד היינו שם שלושתינו. המכנסים שלי היו מוכתמות בריר והאיש היה מוקנט מהחיבה הכלבית המוחצת שזכיתי לה. רכב החילוץ כבר הגיע, רכב החילוץ כבר עזב.
המכונאי חיטט חצי דקה במנוע
- נדפק לך לגמרי החשמל - אמר
טוב, את זה גם אני הבנתי
- מסובך מדי להתחיל להתעסק עם זה בחושך. עדיף לגרור.
שוב לחכות. אז מה אם נמאס. צריך סבלנות בעיר הזאת. צריך סבלנות בחיים האלה. יש לי. אני טובה בהמתנות. מקצוענית. יש לי נסיון כבד בהמתנה פעילה והתמחות בהמתנה ברקע. לילדים שיחזרו מבית הספר, מהטיול, מהצבא. לטכנאי של משהו. לצ'ק שנשלח כבר לפני שבוע, לתורי בקופה זו או אחרת. למחר. לשנה הבאה. לגרר. לאושר. כן יו הולד פליז? לתוצאות של הביופסיה.
האיש של הכלב העביר משקל מרגל לרגל התרחק קצת וחזר.
- אני אחכה איתך- הציע - שלא תישארי פה לבד
שמחתי. התאים לי אביר נזקק בצומת.
נצח עבר מאז שיצאתי מהבית. אני צריכה רגע להיזכר בשביל מה בכלל יצאתי. שעור יוגה. רק שירה במרץ הבלתי נדלה שלה יכולה לגרום לי לזוז למרכז העיר.
- השתגעת? מה לי וליוגה?
- תבואי, תבואי, מבטיחה לך שתאהבי. זה תפור בדיוק עלייך והמורה מדהימה. את חייבת את זה לעצמך
תמיד יש מי שיודע מה הכי טוב לכולם
- איך שם עם חניה?
- שום בעייה. מקסימום תעשי סיבוב אראונד דה בלוק.
למה לא בעצם? יצאתי מוקדם. שעה קודם. קצבתי לעצמי זמן בנדיבות. יוגה זה לא משהו שבאים אליו בלחץ. בנאי ואני סלסלנו לנו שמחת ירח מתמלא ונדחפנו למרכז. בבלפור פינת רוטשילד ננעלתי בפקק. חפץ חשוד. הרבה פקק, הרבה חשד. עיכוב. עוד עיכוב. החשד פוזר. התנועה התפזרה לאט. הסתובבתי אראונד דה בלוק, אראונד דה בלוק, אראונד דה בלוק. אין חניה בעיר הזאת. בסופו של דבר תמרנתי את הרכב למרווח בלתי אפשרי בין קיר בית לצפרדע אשפה, גלגל וחצי על המדרכה. חמישה קילומטר מהבית, שנים וחצי בקו אוירי. חצי שעה איחור, שעה וחצי נסיעה
- למה בכלל להכנס למטחנת הבשר הזאת?
- למה אנשים בוחרים לגור פה?
זמן רע לשאלות.
רעיון אידיוטי יוגה.
לחצתי בעצבנות על כפתור האינטרקום. שששששש עברתי עולם. דלת נפתחה אלי בקומה השלישית, ריח של מחצלות קש בחדר המדרגות. היא חיכתה לי בדלת הפתוחה.
- אני אלונה - בלחש, לא להחריד את השקט של המקום, ולקחה את שתי הידיים שלי בשלה. ידיים חמות וחיוך טוב שסייגו את העולם שלה מהרחוב, מהסירנות, מהתזזית.
הנה אני על המחצלת עושה ושומעת. למתוח, לשחרר, לנשום. כפות רגלים לא בפאניקה. יש לה מגע שמבטיח שהכל יהיה בסדר. היא מהסבירה. קול נעים. התוכן לא נספג אצלי. לא חשוב, מצידי שלא תדבר, שרק תיגע כמו שהיא נוגעת. שלא תזוז ממני. לשאוף. לנשוף. לא לחשוב בדיקות. לא לחשוב תוצאות. לא לחשוב בכלל. לב לא בפאניקה.
אחרי השיעור לא הצלחתי לזכור איפה חניתי. נדרשתי לכמה וכמה סיבובים נבוכים עד שמצאתי את הקיר הנכון ואת צפרדע האשפה הנכונה ואת האוטו הנכון. הרמז הראשון לפורענות היה שביתת המזגן. פתחתי חלון וקיללתי באופן יצירתי. כמה דקות אחר כך כבה האור בלוח השעונים למעט כתובת אדומה שהבהבה - סטופ - סטופ - סטופ - מחוג הטמפרטורה נצמד לקצה האדום. אין הנחות. החום באוטו קיבל אופי חולני. דוממתי מנוע וגלשתי לשולי הכביש.
מאז המתנה ואביר בודד עם אמסטאף.
- אני נשבע לך שהוא רוצח - הוא נשבע והכלב התפלש לרגלי מתכחש לחלקו במחזה. האיש אמר שהוא גרוש. שהוא גר בבית שעל ידו הסבלנות שלי שוב נבחנה. הוא דיבר כמו מי שמוכרח. כמו מי שהלבד חוסם לו בגרון. חייך אלי בזהירות. מרוכז בי מאוד. יש קודים ברורים בעיר הזאת. הוא איש בודד עם כלב. אני אישה בהמתנה. אם יקבל ממני את האיתות הנכון יחפש בי נחמה ללילה אחד, ואולי יחפש בי את כל הדברים שאי פעם אבדו לו. המילים נלכדו במעגלים נבוכים. הוא סיפר על עצמו בכמה קולות והזמן התחכך בנו כמו חתול מבוית. הקשבתי למה שלא אמר. לדשדוש של הרגליים. להיסוס. למבטים הגנובים. הוא אמר שהוא אף פעם לא נועל את הדירה שלו. אני יכולה להבין את זה. גם אני ככה. לא נועלת דלת, לא נועלת חלון, לא נועלת מזוודה. מי שירצה להכנס יכנס. מי שירצה לצאת יצא. מי שירצה לקחת אולי יקח. מי שירצה להשאיר ישאיר. אי אפשר לנחש. הוא דיבר ודיבר והבדידות נלחצה אל הכתף שלו מפוייסת קצת. נשענתי על האוטו, הפח עדיין היה חם והכלב עדיין צמוד לי לרגל. לא שאלתי אותו מה שמו. לא רציתי לצמצם את המרחק. לא רציתי להגדיל אותו. הוא היה שותף שלי להמתנה אחת. אין לי שותפים לשנייה, זאת שבקצה שלה אני אצטרך לדעת. סבלנות. את צריכה לחכות בסבלנות.
- כל דבר מגיע בזמן שלו גברת - זמזמתי לעצמי מנגינה תקועה.
הגרר הגיע . את רואה? בסוף הכל מסתדר. רק צריך שתהייה סבלנות. ניתקתי מהפח המאובק. האיש של האמסטף התחיל לאסוף את עצמו. נגמרו לו הסיבות להתעכב. הגרר עצר באמצע הצומת. הנהג התחיל לפרוק שרשראות ברזל מצלצלות. האיש של האמסטף חיבר את הרצועה לקולר. השאלות נתלות לו על השפה העליונה כמו טיפות זיעה. הזמן נטרק לו על כל מה שרצה לשאול ולא שאל. הוא עמד מולי כמו לפני זינוק למים. אוגר אומץ בגרוגרת יורדת ועולה. איש נבוך.
- תודה שלא השארת אותי פה לבד - סימנתי לו את ההתנתקות - יפה מצדך.
- לילה טוב - אמר והתרחק בהליכה לאחור בצעדיי אביר שהשלים משימה, וכבר נבט אצלו ניצן של גאווה.
איש הגרר גמר לעקוד את האוטו והזמין אותי לטפס לקבינה.
האיש של האמסטף נופף שלום מרחוק בתנועה מגושמת.
- איך קוראים לכלב? - צעקתי
- סקאיי, קוראים לו סקאיי - הוא צעק בחזרה - ואת יודעת מה?
- מה?
- לך הוא היה נותן להכנס חופשי לדירה שלי
- על בטוח - צחקתי
- נו? את באה? - האיש של הגרר שאל - אין לי את כל הלילה לבזבז פה
| |
|  כינוי:
ג'קי - או מין: נקבה תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
