| 12/2004
אנשים קטנים
בני שונא הרבה דברים במיוחד הוא שונא זבובים. אלה זמזמו סביבו, נאחזו בשיער הסבוך על זרועותיו. הזבובים יעלמו כמו בכל יום עם השמש. עד אז הקרב אבוד. הוא נופף בכעס לגרש. הרגלים משתרשים על אף חוסר הטעם. מטס שחור נסק בזמזום אלים ונחת שוב על הדוכן, מכסה אותו בתחרה שחורה מנוקדת הבזקים ירוקים. יותר מהזבובים שנא את משגיחי הכשרות. גובים שכר על אפס טרחה. באים לקחת כסף והולכים בלי להעיף מבט. מן הסתם היה שונא אותם עוד יותר אם היו מנסים להצדיק את שכרם. מכיון שלקחו והלכו שנא אותם דווקא על כך. אם היו שואלים אותו היה ממקם בראש רשימת השנאה את אבא שלו . בלי היסוס. אף אחד לא שאל ובכל זאת מצא את עצמו מהרהר בו. מה הטעם לשנוא איש מת? מאז שהוא זוכר את עצמו הוא מטפח את השינאה. מתמכר לה. ומה הוא מוצא? שעם השנים נהייה דומה לאיש שהוא מתמחה בלשנוא. הוא מזהה את הדמיון בטקסי הכעס ובתווי הפנים שמציגה לו המראה בבוקר, לפני שגיהץ מעליו את חזות הלילה שהיא הדבר הכי קרוב לפנים האמיתיים שאפשר להציג לעולם. אבא ובן ושנאה. תפוח ועץ ותולעת.
מרחוק זיהה את רחל מתקרבת בשמלה פרחונית וסל הפלסטיק, נאמנה למסלול של יום חמישי. השיגרה המדוייקת שלה מרגיעה אותו. אבל אז ראה כמה היא דקה ופריכה והבין באותו סוג הבנה שאינו נזקק למילים, שלא יוכל לסמוך על הנחמה הקטנה הזו לאורך זמן.
- ככה כל הדברים, חשב ומעך יתוש עצב, לא מחזיקים מעמד מספיק זמן. מוסיקה, לא תזיק לי קצת מוסיקה, לאן נעלם הטרנזיסטור המחורבן?
למכשיר שלא הצליח למצוא בתוך אי הסדר סביבו, היה צליל צורם. לא היה אכפת לו, הצלילים הם תזכורת לאלה שממילא צרובים אצלו בראש.
לרדיו של אבא שלו היה צליל מצויין. ענק של בקליט שחור. לא רק במידות שתפחו בעין של ילד, ענק גם בנפח שתפס אז במחשבות שלו. הייתה לו נוכחות של עין הסערה. זה היה בית של רדיו ואבא ואמא וילד. הרדיו חלש על החדר ממקומו שעל השידה. שני כפתורים נקבעו לו בחזית. השמאלי מביניהם נועד להסיע את המחוג האנכי על לוח השנתות. אלא שאף אחד לא הורשה לגעת בו והמחוג נשאר קבוע במקומו.
- כאן קול ישראל מירושלים. השעה שבע והרי החדשות.
ברדיו גרים אנשים קטנים. הוא היה בטוח בזה. הם העסיקו אותו שעות וימים. מי מעיר אותם בשעה הנכונה? יש להם רדיו משלהם בתוך הרדיו הגדול? אם יש להם רדיו אז גם בתוכו יש אנשים, עוד יותר קטנים שיש להם רדיו משלהם. איך הם ישנים שם? בעמידה? כמה קטנים יכולים אנשים להיות? כל שאלה משכה שאלות נוספות והעלתה בלי סוף תהיות על העולם הנסתר שם, ושפע העולמות הנגזרים ממנו. כל הסודות הסתתרו מאחורי בד הקנווס הצהבהב שחיפה את חזית המכשיר.
בתום החדשות היה אביו מכבה ויוצא לעבודה. בהעדרו גדל מאד כח המשיכה של הרדיו. נאסר על בני להתקרב, שלא לדבר בכלל על לגעת, אבל הסקרנות הייתה חזקה מהאיסור. בכל הזדמנות ניסה לרווח בין הקנווס לבקליט ולהציץ פנימה. המבט המתרה של אימו לא הרחיק אותו, גם לא הפחד שמאחוריו. הוא התגנב על קצות האצבעות, אורב כמו חתול לעכבר שיצא מהחור. חרישי ודרוך. כל כך שקוע ומרוכז ששכח את כללי הזהירות. כל כך שקוע מרוכז שהבין שהוא לכוד רק כשנמרטה האוזן שלו בצביטה מכאיבה.
- תראי מה הממזר הזה עושה. אמרתי לך לשמור עליו, לא? - אביו נהג לכרוך אותו ואת אימו לשק אגרוף אחד. אם הוא נזהר זה בעיקר בגללה. הצביטה הכאיבה אבל הוא לא בכה. שוב, בעיקר בגללה.
- עוד פעם אני תופס אותו נוגע פה, הוא חוטף עם החגורה - אותה הוא הזהיר. אליו הוא לא פנה. דחיפות הוא הכיר, גם משיכות אזניים. סטירות הוא חטף פה ושם. אביו אף פעם לא הצליף בו אבל הפוטנציאל היה שם, חי ונושך. ילד לא באמת יכול לסמוך על כך שיחסי הכוחות ישתנו פעם. מנקודת המבט שלו אביו היה נתון בלתי משתנה. הבנה שהפכה אותו לילד שקט, וחמקן. אמו דחפה אותו למטבח, נתנה לו כמה מטבעות ושלחה אותו למכולת של נעים, להרחיק אותו מאביו שהסתובב בסלון כמו ענן סערה טעון.
- לך תקנה לך קרמבו ותחכה אצל רחל. ודי כבר עם הרדיו הזה. אתה לא מבין מה שמדברים אליך?
הזבובים שיגעו אותו. גם הריח של הדם. מתרגלים לזה פעם? היתה לריח איכות מתכתית שפלשה לריאות והשאירה טעם מר בעומק הגרון. הוא עמד מאחורי הדוכן וחיכה שרחל תבחר. רחל מיששה באצבעות יודעות את התרנגולות שהתנדנדו על האנקולים, מופשטות מחייהן ומעורן.
- הכל אותו דבר רחל, טרי מהבוקר - אמר, סתם, היה לו צורך להגיד משהו. אולי היא תביט בו בהבנה, אולי היא תשים לו יד על הראש, תמזוג צלחת מרק עוף עם עיניים צפות ותגיד לו - תאכל כפרה, אל תדאג. זה טוב ללב שלא יכאב. הוא יישב במטבח שלה, יאכל, ישתדל נורא לא לטפטף על החמניות הצהובות של השעוונית. יאכל ויחכה לאמא שלו.
רחל בוחרת לאט, היא כמוהו, יש לה את הקצב שלה. היא הצביעה על אחד העופות. הוא הוריד מהקרס, גילגל בנייר עיתון והגיש לה.
- תודה מותק, שתהייה לי בריא עד מאה ועשרים - והלכה. בדיוק אותו דבר כמו בשבוע שלפני ובאלו שלפניו ובכל זאת אחרת לגמרי. כאילו היא מתמוססת. הוא עקב אחריה נבלעת בדוחק של יום חמישי. הרגליים של העוף הערוף השתרבבו מסל הפלסטיק הירוק מבצעות ריקוד קטן של יאוש. הרגליים הזכירו לו את אלו של אבא שלו. מיטת בית החולים הציבה אותם בדיוק בגובה העיניים של ילד. הוא בהה בהן והן בו, גרומות וחיוורות מתחת לסדין של בית החולים.
הוא חי בהעדרו כמו לוחם שיצא מהחפירות בהפוגת קרב. הוא יזכור את הימים האלה כמו שמישהו אחר זוכר אולי חופשה בקאריביים. ילד מסכן, אבא שלו פצוע. הוא קטף פירות רחמים ושמר על פרצוף עגום, מבין עד דק את דרישות התפקיד שלו בהצגה.
לאמו לא היה מושג איך יסתדרו בלעדי אביו. והיה הרגע ההוא שניסתה להרגיע, את עצמה במיוחד, והבטיחה לבני שאבא יבריא והכל יהיה בסדר. הוא הבין בפרץ אכזבה שהעדרות אביו זמנית ואין דרך לשנות את זה ובכה. אחר כך נרגע כמו שילדים נרגעים ולא דיבר על זה יותר. בינתיים אפשר היה לנשום בבית בלי תחושת החנק הרגילה. היו לו פרפורי דאגה מהרגע שאביו יחזור, אך הם נשמרו היטב מאחורי החזות הרצינית. היום הזה הלך והתקרב.
על אף שנעדר הם התנהגו כאילו הוא נמצא שם. עד לאותו הערב בו הפעילה אימו את הרדיו. לוח השנתות הואר. מישהו באר את פרשת השבוע אבל הוא לא הקשיב. הוא חיכה שמשהו נורא יקרה. הוא לא ידע מה בדיוק אבל ציפה למשהו משמעותי. היא הרי נגעה. זמן ארוך הוא המתין וכלום לא קרה. הוא הושיט יד אל הכפתור השמאלי וסובב. זה לא היה פשוט כמו שזה נשמע. הוא גם לא באמת האמין שהוא יעיז. קודם הוא חשב על זה די הרבה זמן. אחר כך הוא צבר אומץ כמו שמנסים לאסוף רוק בפה שהתייבש מפחד. את היד היה צורך לשכנע בנפרד. כשכבר הושיט אותה אל הכפתור, חזרה בה מכוונתה פעמיים לפחות. האיסור שאיבד כוח בהעדרות האב עדיין החזיק עוצמה לא מבוטלת. למרות הכל, בסופו של דבר - סובב. המחוג זז בגניחה של אי אימון וחלף על פרצי דיבור ורעשים מרוסקים. שום דבר. הוא היה מאוכזב. למה בעצם ציפה?
- אתה מזיז מהר מדי - היא הניחה יד על הכפתור והזיזה לאן שהזיזה עד שמצאה צלילים נקיים. הוא עצר את הנשימה, כאילו תזוזה לא זהירה תפסיק את היופי הזה. היא חייכה. לא אליו. החיוך היה מכוון פנימה.
רחמנינוב - אמרה - קונצ'רטו מספר אחד לפסנתר - תקשיב טוב - ובפניה נרשמה התרגשות של פגישה עם משהו יקר.
היו מחיאות כפים בסוף. הרבה מחיאות כפים. ברור שאלו האנשים הקטנים. מי עוד זה יכול להיות? היא התנערה ושלחה אותו לישון.
בני נרדם אל חלום שצלילים רדפו בו האחד אחרי השני, והתעורר, ולא ידע אם הוא ער או חולם כי הצלילים המשיכו להגיע ממשיים ומזמינים. הוא ירד מהמיטה ונעצר בפתח הסלון. אור מהרחוב חדר מבעד לתריס והטיל רשת פסים חיוורים על הרצפה. היא רקדה שם, גדולה ועצובה. זה היה רגע לגמרי שלה. לא היה לו מקום בו, ובכל זאת נשאר חבוי והציץ. האור שיקף באופן מביך את קווי הירכיים והבטן והשדיים. הוא נסוג משם, חזר למיטה והצלילים נמשכו אחריו. הדמות שלה, מגוחכת ומכמירה המשיכה לרקוד אצלו מתחת לשמורות עד שהתערפלה ונהייתה דקה וקלה, והוא הכיר בה את דמות הרקדנית, זו שנראית כמו מלאך, זו שאת התמונה שלה הוא רואה על לוח המודעות בדרך לבית הספר.
ביום שאביו חזר מבית החולים נקבע המחוג במקומו ולא זז יותר. האויר המחניק פלש מעיק מתמיד. השגרה הישנה שבה לפעול בבית. גם החדשות של שבע. בבוקר ההוא, בדרך לבית הספר, עצר מול הרקדנית שלו והוציא אולר. קודם לחץ בעדינות לסמן קו מסגרת מלבני. זה נראה לו בסדר. הוא בדק סביבו שאף אחד לא רואה, חרט עמוק בשכבות הנייר וקילף בזהירות.
- הי ילד, מה אתה חושב שאתה עושה? - אבל היא כבר הייתה מגולגלת אצלו היטב מתחת לבית השחי והוא רץ משם.
זה לא היה הגוף הדק, לא הרגליים הארוכות, ואפילו לא החן הבלתי אפשרי של התנועה. זה היה המבט שנמשך מהזרוע המונפת אל נקודה באופק. מבט ששום דבר לא יכול לעצור, כי הוא מהסוג שחולם למרחקים ארוכים.
שנים אחר כך התחיל לעבוד עם מנשה בדוכן של העופות ובכסף הראשון שהרויח קנה את הטרנזיסטור. לא הפריע לו הצליל הצורמני. הוא היה רק תזכורת למה שממילא כבר נצרב אצלו בראש. הוא לא הפסיק לחפש את הצלילים שנגנו לאמא שלו זכרונות.
רוב האנקולים התנדנדו ריקים. רוב העופות כבר נארזו בדפי עיתון ונתחבו לסלים. השמש נסוגה, מושכת אחריה את צבא הזבובים. בודדים המשיכו לזמזם סביבו, לנקד את הבשר החיור ולטייל על העיניים הזגוגיות שנלטשו מארגז הראשים. הזקן והילד שעמדו מול הדוכן הם בטח הקונים האחרונים. הוא חיכה בסבלנות לזקן שחיטט בכיסים לקבץ את הסכום המדויק. שוב נזכר בטרנזיסטור ופנה לחפש. בסופו של דבר מצא אותו מאחורי ערמת עיתונים על שולחן החיתוך.
- רואה את הטרנזיסטור? - אמר לילד
- יש בפנים אנשים קטנים שמנגנים.
הילד בלע רוק ולא ענה. היו לו פנים חרדים וגרוגרת בולטת. החזות שלו התחננה שיניחו לו בשקט. כמה הוא מכיר את הפחד הזה.
- מוסיקה זה טוב לנשמה - אמר.
הילד נצמד אל הזקן שעדיין מנה מטבעות ולטש מבט בראש של תרנגולת על הדלפק. הראש החזיר לו מבט מקובע. הילד ניסה להבלע מאחורי הגב של הזקן.
הוא הפעיל את הטרנזיסטור שהיה מכוון באופן קבוע אל קול המוסיקה, הרשה לעצמו חיוך מרוצה אל הרקדנית שנשארה דהויה ומרופטת לחלום למרחק, מקובעת אל הקיר שלו בשלוש רצועות נייר דבק מתקלף. הפינה הרביעית רפרפה ברוח.
הזקן הושיט את המטבעות. הוא נטל אותן בלי להניח לילד לחמוק מהמבט.
- כשאבא שלי היה כבר היה זקן וחולה הייתי בא אליו כל יום. כל יום עד שהוא מת. אתה יודע מה עשיתי?
הילד שכבר התחיל למשוך משם את הזקן נעצר כמו בעל כורחו.
- השמעתי לו מוסיקה קלאסית - אמר
- רק מוסיקה קלאסית. כל יום, כל יום, עד שהוא מת.
הכתף של הילד רעדה? אולי רק היה נדמה לו.
הוא ליטף את הזיפים שכבר צמחו אצלו על הלחיים.
- אוף - רטן - אני שוב צריך להתגלח.
| |
|  כינוי:
ג'קי - או מין: נקבה תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
