| 1/2005
מזל קונים טרי על המשקל
הבוקר היה כנראה נעים, עובדה שמיכאלה בחרה חולצה שהניחה בטן חשופה. פזיז להסיק מבחירה של מיכאלה, אלא שאין לזה חשיבות. מזג האויר ממילא שיחק בתפקיד שולי.
חיים התעורר מזמן, ועדיין שכב במיטה, מפותל ושזור במצעים מקומטים, מחליף תנוחות בקצב שהעיד על סערה פנימית, מלקט ומבעיר מילים שיגיד סוף סוף לברנע.
סני כבר לפני שעות דילג מעל חבריו הישנים בחדר חמוץ מחלומות צפופים ויצא אל קרירות החוץ, בלי שידע מה אבד, ושבנתיים היה מונח עבורו כאפשרות פתוחה.
נניח שאפשר להתמקח עם המזל. נניח. איפה פוגשים אותו? איפה עוצרים אותו לרגע לברר עניינים? לא בין התרנגולות המנקרות בחצר האחורית של סבתא. דוכן הפיס מוכר מניות מזל. רכישת כרטיס היא דחיקה בכתפו לבקש תשומת לב. דחיפה הוא מבין לכן קנה. כשאורבים למזל לא משאירים לו פרצות לחמוק. אף כרטיס לא זכה אבל הוא בתל אביב לא? העיר לא איבדה את קסם המפגש הראשון. סני הסתכל בעיניים מתאהבות בכל רגע מחדש, כמו שהסתכל אז, כשעזר לפרוק שקי ירקות מהארגז של הטנדר. בן שבע, מוקסם, נאחז בעשר אצבעות כסוסות בחספוס הכואב של היוטה.
סני נע באי נוחות על הספסל שיותר ממשענת היה רטיבות וקור. מוקדם לחיפושים, לא חכם מצידו למשוך תשומת לב מיותרת. ובאמת, בראשו של השוטר שעבר שם טרוט עיניים, התעוררה שאלה טורדת, אבל היא התפוגגה לפני שהתגבשה, ונשארה רק התשוקה לסיגריה וקפה חזק, כך שסני דאג דאגה מיותרת מאחורי מחיצת העמוד הראשון של הארץ, שמצא על הספסל, ומרוב התשוקה של השוטר לסיגריה ומכח רצונו של סני להיטמע בקרשים, לא ראו שהעיתון מוחזק הפוך על כותרותיו כמו לועג. העיתון שהסתיר תחתיו פיסת מזל חלקלקה, ושעוד יתפרסם בו הסיפור המלא, ומי שיקרא יגיד "צ.. צ... צ.. לא יאומן" וילחלח אצבע מושחרת מדיו, ויהפוך דף לחפש עוד פרטים. "צ.. צ... צ.. לא יאומן"
בינתיים נעלם השוטר, העיתון נזנח לספוג שאריות טל מהעץ המשוח ירוק אטום של ספסלי רחוב. קריצת פלסטיק כחול לכדה אל תשומת ליבו ולא הניחה לו להחמיץ את המפגש. מפגש שהוא סימן, מפגש שהוא הזדמנות שסני מבקש ומטריד בה תכופות את השמים שלו, שאולי יש מאחוריהם מי ששומע. התעודה היא הבטחה מסויימת אבל גם התלבטות וחשש. סני קם, החליק את החולצה שלא היה בה קמט, ניער פירור שלא דבק אליה, וסקר את הרחוב להחליט לאיזה צד יגרור את המזל שהתיישב אצלו כחלחל ושטוח בכיס, והשאיר את הפרטים המעשיים בידיו.
ברנע היה עצבני כי ככה ברנע ידע לפגוש את הבוקר. כל מה שהתרחש סביבו סיפק זרדים לחמתו. בבוקר היו לו חילופי דברים קשים עם הבן, הוא הוא השליך עליו מילים חדות והבן נעטף חרשות גדולה בשלמות נטולת פרצות של פרוות דב. ההיתקלות השאירה את ברנע קפוץ מתמיד. הקפה היה ריק עדיין למעט ורוניקה שאורבת בכל בוקר לפתיחת הדלת. זו כבר חתרה אל הפינה הקבועה שלה וברנע, בעל הבית בכבודו ובעצמו, ניגש להכין לה קפה. חזק, רותח ומוקצף. וורוניקה מודדת ולרוב מחזירה. "ביקשתי הרבה קצף" התדרים שלה עושים לו עור ברוז אבל נוכחותה הכרחית להתקדמות הבוקר. אם היא נעדרת הוא מתמלא אי שקט סתום, לכן כשראה אותה מנווטת לפינה שלה, בין רגלי הכסאות ההפוכים, התברווז, וגם נרגע, ושרק לעצמו טון מקוטע של שגרה.
מיכאלה הפכה את הכסאות על רגליהם ונגבה את השולחנות. ברנע עקב מאחורי הדלפק, ולא הרגיש שהוא נועץ עיניי משאלות בבטן הגלויה ובאבן התלויה בה כאפשרות שלא נותנת מנוח. מיכאלה חשה היטב ותנועותיה התארכו מעצמן אל החתולי. תוך כדי העונג לשהות תחת מבט הבחינה שהקהל שלה הוכפל. על המדרכה עמד בחור שעיניו בפלח התורכיז שנדמה כעומד להשמט בכל רגע. מיכאלה חייכה את החיוך שאישה, גם כשהיא עדיין ילדה, מחייכת לעצמה פנימה, והמשיכה לסדר את השולחנות.
הטנדר של הסחורה הגיע וארגזים נערמו על יד דלת המטבח, איפה חיים? צריך להכניס את כל זה. ברנע כפף קצת ברכיים, תחב יד לעומק הג'ינס בחסות הדלפק וריווח מה שריווח כאילו הכל כרגיל , כי איך יכול היה לדעת שחיים מחייג ומנתק, ושוב מחייג ומנתק, ומשנן לעצמו מה להגיד כדי לקבץ את אומץ הלב הנרתע, ולהודיע לברנע שהוא לא מגיע היום, ולא מחר, ולא בכלל, ואם ברנע חושב שהוא הפראייר הדפוק שלו הוא טועה טעות גדולה. שיילך לחפש את החברים שלו.
הטלפון למרות ההיסוס צלצל וברנע ענה. חיים התנצל במורך שלא יגיע היום, ובעצם גם לא במשך השבוע הזה או הבא אחריו. ברנע שנשאר מהרגע להרגע בלי סבל, בלי מאבטח, בלי שליח, ובלי סדן חבטות, קילל את היום בפראות שעצרה את התנועה העגולה של מיכאלה ושמטה את הזר ההוזה מהטבור, להינעץ בשפודי העיניים של ברנע "אתה מחפש פה משהו"? גסות הפניה נעצרה במלבן הפלסטיק הכחול שהזדקף בכיס החזה והדיבור נעשה אפשרי, ובמקום לסגת כדרכו אף שלא ממש העיז להיישיר מבט, אמר שהוא מחפש עבודה.
בְרגע שנלכד בתחינה הצפופה והוחזק בידיים לחות מחרדה לקח סני את מקומו של חיים, שהיה עד אתמול סבל, מאבטח, שליח וסדן חבטות לעת מצוא של ברנע. אבנר החדש, יליד 1981, מטר שמונים ושלוש ושיער חום, העביר ארגזים מהמדרכה אל המטבח, פרק סידר, קילף, נזהר לא להכתים את אפודת המאבטח הזרחנית. אקדח היה תקוע לו בכיס האחורי ופתית תורכיז רקד לו מול. מיכאלה בראה רגעים וסיבות לשהות בקרבתו, ממיינת את המבט הזרוע ירוק שהיו בו רעב, מבוכה ומשאלה.
ברנע התכעס מול מה שתיזז באויר בין החדש למיכאלה והחריש את האיתות התובעני של ורוניקה בשולחן שלוש. שוב תתלונן זו שחסר קצף. ברנע יצא מאחורי הדלפק, בשל לגעור במיכאלה בלי להיכנע לדמעות שתתקבצנה מאחורי דבש העין, ולא ראה את חיים שחצה את הכביש בדרכו אליו באלכסון כועס. סני ראה את חיים וכבר סיכם לעצמו שאינו נושא עליו תיק שיש לבדוק, ונתפס לבחון את מי שהתקרב מקצה הרחוב מוכר להטריד, מתקרב ואינו מתפענח. רגע לפני שברנע גער במיכאלה נדחק חיים אל בית הקפה ואמר לו שצריך עכשיו לסגור חשבון. מיכאלה עוד חיפשה עילות לעמוד שם כשסני זיהה את מי שמתקרב ובעוד רגע בטח ינקוב בשמו האחר בפני כולם.
גם אם האקדח היה טעון קרוב לודאי שסני לא היה עושה בו שימוש נכון, גם מחוסר ידיעה וגם משום שבהה בבן של סלימה הרופאה של הכפר, ולא הבין את מה שהעיניים רואות. במרווח הקצר שכולו תדהמה, מרגע שזיהה את מי שמולו ועד הרגע שההוא משך במה שמשך, עמד קפוא כשידו מעיקה על האקדח ועיניו מתרוצצות בתימהון שכבר פתר לעצמו את מה שלפניו.
במשיכה קשה, או שאולי הייתה זו לחיצה דווקא, התפוצץ גיהינום ברחוב, על הקפה. על ורוניקה בשולחן שלוש, על מיכאלה, על פתית התורכיז, על חיים, על החשבון הלא סגור, על הבן של סלימה, על מי שלחצי יום היה אבנר מנצור מטר שמונים ושלוש, צבע עיניים ירוק ונאסף עם המחשבה שמזל תקוע חזק בחצר האחורית של סבתא ותרנגולות מנקרות בו.
| |
|  כינוי:
ג'קי - או מין: נקבה תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
