בהמשך (על יד) לדיאלוג המרתק: מירי,  סקונדה,  בת גשרית,  אורות  וברברה

דיון שהתחיל מסיפור של מירי על ויתור מרצון על מיניות, נסוב על טשטוש המיניות בזיקנה. אני מספרת על הסטה, כשהאנרגיה הזוגית מועתקת לדאגה ולטיפול בבן זוג. אבל בגלל שאני אני הכל גולש :)

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

סטפה לא הייתה סבתא שלי, היא הייתה שלוחה של אדק שהיה סבא שלי אבל גם לא. הסבא האמיתי שלי נעלם שם. שם זה רוסיה. המיתולוגיה המשפחתית גורסת שאחרי המלחמה כשכבר היו להם האישורים הדרושים לעלות , סבי האמיתי, סבתי ומי שעתיד להיות אבי, ישבו על מזוודות, יצא סבי מהבית ולא חזר. אבא שלי אמר שיצא עם כסף רב ועם מסמכים יקרי ערך לשחד פקיד בכיר שיזרז את היציאה שלהם. בדרך נשדד ונרצח. המלעיזים גרסו שאי אפשר לדעת מה מתרוצץ לבן אדם בראש, אולי חמק ופצח בחיים חדשים אי שם. אבי אמר שזו גירסה מרושעת וצינית שאין לה אחיזה במציאות שכן סבי האמיתי אהב את סבתי אהבת אמת. אבי חיפש אחריו שנים ארוכות. חיטט בארכיונים, פרסם הודעות במדורים לחיפוש קרובים, ושכר בלשים שלא מצאו בדל רמז. סבי האמיתי קיים עד הפסיק האחרון את האימרה "בלעה אותו האדמה".

כשאפסו הסיכויים, נידלדלו האמצעים וחרבו הדמעות עלתה סבתי לארץ עם אבי בן הארבע עשרה. היא הייתה אישה גדולה ובהירה עם ציצים גדולים ועיניים של קיץ. גם נשמה בהירה הייתה לה. נשמה ענקית. ככה אבא שלי היה אומר כשמבטו משוטט מעבר לגעגועים. בארץ פגשה את סבא אדק דבקה בו, חלתה בסרטן ומתה. אחרי שמתה סבתי פגש סבא אדק את סטפה ואבא שלי נהייה מאה אחוז בן חורג. כשנולדנו סטפה כבר הייתה מהודקת היטב לצידו של סבא אדק כאילו הייתה שם מאז ומעולם, אבל אף פעם לא קראנו לה סבתא.

בשישי אחר הצהרים הייתה עוצרת כרמל דוכס של משרד הביטחון על הגבעה סמוך לבית שלנו. ראשון היה יוצא ג'וקי ומשתין ברוב טקס על הגלגלים. ג'וקי היה פודל גדול ומקולקל בצבע אפור ורוד שישן על כרית משי שהשם שלו רקום עליה. סטפה ואדק היו מצחצחים לו שיניים ומנגבים לו את התחת בצמר גפן שנטבל בתמצית קמומיל. סבא אדק התרה בנו שוב ושוב שלא נמעיט בערכו של ג'וקי שכן הוא צאצא של זאבת שמירה מהוללת. חבר שלו, איש משטרה בכיר נתן לו אותו מהכלביה של המשטרה. שני היה יוצא סבא אדק בחליפה גזורה היטב ובידו שלוש עוגות ארוזות בנייר מהקונדיטוריה הכי. סטפה לא באה. היינו שואלים איפה סטפה וסבא היה אומר, "סטפה מרגישה לא טוב, סטפה מאד חולה"

סטפה הייתה מאד חולה כל ילדותנו. כשבגרנו וג'וקי מת והכרמל דוכס הייתה הסטוריה וכך גם ביקורי יום שישי, סטפה עוד הייתה מאד חולה. היינו קופצים לבקר אותם בדרך חזרה מהים, לפני שעלינו לאוטובוס. התכבדנו בדליקטזים ומחינו בקול ענות חלושה נגד השטרות שסבא אדק החליק לנו לכיסים. התערבנו בינינו מי יתפוס את סבא אדק בלי עניבה, או את סטפה במחרוזת שאינה תואמת לשמלה, או את הבית הפוך. לא תפסנו.

בחתונה שלי סבא אדק היה רזה להבהיל והחליפה נתלתה עליו באורח עגום, ועדיין טרח מאד סביב סטפה, הגיש לה פולקע ומרציפנים ואמר לנו בקול הרך המהוסה שהכרנו עוד מילדות, "סטפה מאד חולה" כשכבר ראינו את סבא אדק בלי חליפה לא הייתה בזה שמחה. הוא שכב בהוספיס וגסס מסרטן הלבלב. הוא לבש פיג'מת משי מחוייטת ומגוהצת שדרש להחליף כל בוקר ועלה ממנו ריח של סבון ואפטר שייב. "אני דואג לסטפה" הוא אמר "היא כל כך חולה". יומיים לפני שמת סטפה נפלה בבית ומתה משטף דם במוח. היא לבשה שמלה ירקרקת וחגורה תואמת. הבית היה מסודר טיפ טופ.