מלחמה!

מכירים את זה שהלב מתפוצץ לכם מבפנים, הבטן מתהפכת והראש מסתובב מרוב מחשבות, מרוב רגשות, מרוב פחדים ולחצים?

מכירים את זה שכל מה שאתם רוצים לעשות זה לבכות? לבכות כ"כ הרבה עד שתתעייפו ותרדמו? אבל הקול הקטן הזה אומר לי בראש: "ילדה קטנה ובכיינית", מכירים את זה שכל מה שאתם רוצים זה חיבוק, מילה טובה, תמיכה? אבל אתם כ"כ לבד, כ"כ לבד שנשאר לכם רק לחבק את עצמכם?

יש לי הרבה חברות, המון חברות והייתי שם בשבילן אין ספור פעמים, להקשיב להן ולתת עצות ואם לומר את האמת, הן לא בדיוק בשבילי כשאני צריכה אותן.

אבל אני לא מאשימה אותן, אני מעדיפה להיסגר בשיריון של עצמי ולא לתת להן להתקרב יותר מידי. גם ככה הן לא מבינות. ומה הן יגידו לי? יהיה טוב? יעבור לך? אולי אין מה להגיד....

ויש לי את החבר, הבן אדם הכי חשוב לי בעולם, יותר אפילו מאמא, הוא האוויר שאני נושמת ואני כ"כ אוהבת אותו. הוא תמיד נמצא שם בשבילי אבל כבר כמה אפשר לזיין לו את השכל, כמה אפשר לבכות?

זה לא מגיע לו, אין לי מושג איך הוא מחזיק איתי כבר שלוש שנים. פאק שלוש שנים והוא רק אוהב אותי יותר עם הזמן.

עם ההורים אין מה לדבר, הם עסוקים רק בהצלחות שלי, הם לא מוכנים לשמוע שמשהו לא טוב עובר על הנסיכה המוצלחת שלהם, כי מה יגידו כולם?

אז אני לבד, עם עצמי, מחפשת נחמה.

והכל מטריד אותי ומכאיב לי. כל הלבד הזה.

אני מסתכלת על החברות שלי, כולן עשו טיול לחו"ל, מתחילות ללמוד, סגורות על עצמן ואני עדיין כמו ילדה קטנה שואלת את עצמי מה עשיתי, מה עשיתי שנתיים מהחיים שלי מאז שהשתחררתי? לא הצלחתי לחסוך כסף מהעבודה הנוראית שעבדתי בה, נכשלתי בבגרות החוזרת במ"ת, עשיתי 2 פסיכומטרי עם ציונים שלא טובים מספיק לאוניברסיטה ועכשיו אני מחכה לתוצאה של השלישי, מתה מפחד, אין לי מושג מה לעשות עם עצמי. להתחיל ללמוד או לחפש עבודה? לטוס לחו"ל? אני מרגישה מסוחררת מכל ההחלטות שאני צריכה להחליט.

והמשקל שלי, אני רוצה לבכות רק מלהסתכל על עצמי במראה.

נשקלתי לא מזמן. אני 59 קילו.

עליתי במשקל כי אני חלשה, פרה וחסרת שליטה עצמית.

אני לא מצליחה בשום דיאטה.

לא מצליחה להרעיב את עצמי, לא מצליחה לצום, לא מצליחה להקיא אחרי בומוס מטורף, לא מצליחה לגרור את עצמי לעשות ספורט, לא מצליחה לעשות דיאטה נורמלית בפיקוח של דיאטנית או שומרי משקל.

אני לא מצליחה כלום.

אני כישלון.

חברות של אמא שלי ראו אותי היום, חייכו אליי חיוך צבוע וכשהיתקדמתי לחדר שמעתי אותן אומרות לה: "מה קרה לה, היא ממש שמנה, לא חבל? פרצוץ כ"כ יפה וגוף כ"כ אממממ...." ופה היא הפסיקה, המכשפה. בכיתי שעה בחדר, אבל זה נכון.

אני מגעילה, כ"כ שמנה, עטופה בשומן ולא יודעת איך לצאת מזה, איך לתפוס את עצמי ביידים ולומר שדי, להסגר כבר על דיאטה ולהמשיך משם. או שלצום, או שלהרעיב את עצמי, או שלאכול טוב אבל להחליט כבר.

רע לי וכל מה שאני רוצה זה להעלם.