לא צריך להכיר אותי טוב בשביל לקלוט שאני בן אדם החי בין שורות כתיבתו. אני כותבת ונבלעת לתוך הדממה בה המקלדת נושמת והברזים מטפטפים.

אני כותבת ללא מחשבות,נעתקת עם תנועות ידיי ונושמת רק בנקודות הבודדות. אני נוהגת להסתובב בבית כשחולצה ארוכה ותחתונים לגופי,כמו בסרטים,בהרגשה תמידית של ה'בוקר למחרת'. והאחד הרגעים האהובים עליי זה עליית השחר בעודי מתעטפת בעשן של סיגריות.

אני מציירת כשאני חסרת סובלנות ומוכרחה להעביר את הזמן,אני לא באמת נהנת מזה,לדעתי זה פשוט מעייף את הידיים. גם לצלם,זה לא מרגש,אבל להגניב הצצות קטנות לתוך חייהם של אחרים זה לא מזיק,הקטע שלי עם צילום זה העריכה,את האמת,לעוות את מה שנתפס באותו הרגע בעדשה דרך העיינים שלי. אני בעצם,בכלל,סתם כלבה מטורללת שהיית מאולפת על ידי עצמה עד לא מזמן,אבל מכיוון שאנשים הם שמוקים טוטאלים,הפכתי אותם להובי.

כשעוד היית בי טיפת נחמדות וחמלה,העסקתי את עצמי בכל מיני דרכים אומנותיות וגם על הדרך ניסיתי לעזור לאנשים,אבל מה שהם לא העריכו נפל עליהם כמכות מצריים ואז החיים פשוט התגלגלו למרגלות תיאטרון בובות קטן. ואני? הפסקתי להעסיק את עצמי במה שכל בן אדם ממוצע מעסיק את עצמו וחזרתי לשחק בברביות. מאחר ובימים אלו גיליתי שגם לטמטם אנשים נמאס אז נראה לי שאני אחזור פשוט לתחילת סיפורי,אחרי הכל יכול להיות בעוד כמה שנים אני אתגלגל למרגלות תאטרון הרבה יותר גדול ומעניין.אחרי אף אחד לא מאמין לי שאני כלבה חוץ מחבר שלי,וזה ממש נחמד:)

בסדר,אני מרשה לעצמי הכל,השנאה שלי למין האנושי יכולה לבסס כל טענה. אבל את האמת,סך הכל אני משחקת פר עם אנשים שאני מעריכה,כי בהם אני בכלל לא נוהגת לשחק.יכול להיות שאהבה שלי עוד שווה משהו אי שם..אם היא בכלל עדיין קיימת.