פרק 47:
היא פתחה את מגירת השולחן וחיטטה באגרסיביות במגירה כמו מסומם שמחפש את הגראס שלו, נראה שהיא מצאה את מה שחיפשה, היא שלפה את המחברת מתחת לערמות הדפים ששהו שם.
היא הטיחה את המחברת על השולחן והתיישבה מולה, הרגשת תסכול תקפה אותה, העיפרון שניצב על השולחן נראה לה רחוק כל-כך.
היא חטפה אותו במהרה וקיוותה כל כך שתצליח למלא קצת את הדף הריק. אולי להשתחרר קצת, נשבר לה כבר מכל שיחות הניחומים האלה...
"הוא...." היא התחילה, אחזה במחק ושפשפה את המילה היחידה שניצבה על הדף. "היום..." שוב ושוב היא מחקה, מרגישה מטופשת על שהיא לא מצליחה להגיד את מה שרצתה, שלא מצליחה לשפוך ולהוציא את זה החוצה, היא רק רצתה להוציא, בצורה הכי פשוטה שיש, בלי להתחכם יותר מדי.
לא לכתוב יפה, מה היא ביקשה, מילה או שתיים, חוד העיפרון נשבר, היא חרקה בשיניה והתעצבנה כל כך.
תפסה את המחברת וזרקה אותה בחוזקה על הקיר.
"מה יש לך?!" אמא נכנסה אחרי כמה שניות, "כלום" הבטתי בה כשערי פרוע, הרגשתי מבוכה.
אמי נראתה מבוהלת, "רוני... את רוצה מים?", "אני רוצה שתצאי..." סיננתי מבין שיניי.
נשכבתי על המיטה, מה יש לי? אחזתי בראשי, מה הוא כבר עשה? ישב איתה שם! אסור לו?.
ניהלתי עם עצמי מאבקים פנימיים שרק הקשו על המצב עוד יותר והבהילו אותי.
אני בסדר, אני בסדר...
"את צריכה משהו?..." אמא שלי נכנסה שוב פעם וחקרה את המחברת ששכבה על הרצפה.
"אני בסדר...." הבטתי בה והיא יצאה הנחתי שלא תכנס שוב פעם.
************
נמאס כבר! הכול כל כך מאוס, אותן דרמות ילדותיות... אותם דברים שלא יפסיקו לרדוף אותי.... רק בת 16, sweet six tin.... לעגתי למצב בעודי צועדת עם שקית גדולה ובתוכה מלא בגדים כדי לבחור כבר בבית.
יעל חשבה על מה שקרה שוב ושוב ולא הבינה מה בדיוק קרה שגרם לה להרגיש כל כך רע עם עצמה, כל הדרך חזרה היא הסתכלה מבעד לחלון מבלי להוציא הגה, "אז מצאת מה שרצית מאמי?" אמא של יעל הפריע למחשבותיה.
"כן, כן" יעל קפצה ממקומה וחייכה חיוך מאולץ.
"יופי בובי", אמא שלה אמרה וכך נקטעה שיחתם.
היא שחזרה במוחה צעד אחר צעד, ישבנו בארומה הסתובבתי לאחור, ראיתי את רון את נעמה, ווידאתי שזו היא ולא אמרתי לרוני שהיא בת דודה שלי, רוני קמה הלכה אליהם, הלכתי אחריה, בינתיים אני ונעמה לא הראינו שום קשר אחת לשנייה...
רוני צעקה על רון, יצאה החוצה ואני נשארתי לדבר עם נעמה הכלבה הזאת!, כולנו כבר מכירים את 'קורות חייה' של יעל ותאמיני לי איתם לא תתקבלי לשום מועדון ה'חברה הטובה' קולה של נעמה נשמע כמו תקליט שבור במוחה של יעל, היא הייתה חייבת להגיד את זה... למה זה תמיד יחזור על עצמו, הייתי חרא חברה, כנראה שהסטיגמה הזו תישאר דבוקה עליי כל החיים, די כבר!, היא מעלה עובש...
***************
השעה הייתה שבע, ישבתי על המיטה בחדרי, לפי התכנון רון צריך לאסוף אותי בעוד שלושת רבעי שעה.
לא ידעתי מה יקרה, אם הוא יבוא או לא, החלטתי שאני לא מוכנה שהוא ידפוק לי את היום הזה, בכל מקרה אני יתארגן.
חבל שהיום בצהריים הייתי אמורה לקנות בגדים, נסתפק במה שיש, פתחתי את הארון העמוס והמבולגן והתחלתי לנבור בערמות הבגדים זרקתי החוצה כמה גופיות, עליוניות, חצאיות, ג'ינסים, ושתיי שמלות שמצאתי בסוף החלטתי ללכת על משהו קליל ונוח שלא יגלה שהשקעתי יותר מדי מחשבה במה ללבוש.
לבשתי חצאית מיני לבנה שעושה לי תחת מחוטב ביותר וגופיית קשירה ירקרקה שמאוד מתאימה למזג האוויר הקיצי והיבש ששורר בחוץ.
בחנתי את גופי במראה ואהבתי את מה שראיתי, אספתי את שערי למין גולגול עם מלא שוונצים שיוצאים ממנו, מן מראה של 'עשיתי אותו ברגע האחרון' ואספתי את שערותיי הקדמיות בקליפס קטן באמצע הראש.
נעלתי נעליי בובה שחורות, התאפרתי קלות, מבריק ועיפרון ירוק בעיניים.
ישבתי בסלון, מוכנה ומזומנה לצאת מהבית, רגליי רטטו בעצבנות, בדקתי את השעה, 19:50, הנחתי שרון לא יבוא אבל איפשהו בתוכו כל כך רציתי שיגיע.
עשר דקות חלפו, "רוני, את לא צריכה לצאת כבר?" אבי ירד מחדר השינה לסלון.
"כן... אני..."
"את צריכה שאני יביא אותך יפונת?"
"לא ,זה..." קמתי ממקומי וחייכתי אליו, "זה בסדר, אני יילך ברגל.
"ביי רונצ'וק!" אמי צעקה מלמעלה.
"אה אמא, אחר כך אני הולכת לים עם כמה חברים..."
"ים בלילה?"
"כן... חם בטירוף..."
"בסדר, אל תחזרי יותר מדי מאוחר, יש מפתח בכיס של המעיל שלי ו-50 שקל על השולחן, תהני מותק..."
"תודה אמא.. ביי"
יצאתי מהבית, רוח חמה נשבה התחלתי לצעוד לכיוון בית הספר, שמעתי צעדים אחריי, מכונית התקרבה והחלה להאט לידי.
ניסיתי לראות מי יושב בתוכה אבל בגלל מזג האוויר האביך קצת התקשיתי, הדלת נפתחה והוא יצא החוצה, הביט בי דומם, הבטתי בו גם.
"מצטער על האיחור" הוא סגר את דלת המכונית מאחוריו.
הרשיתי לעצמי להגניב חיוך קטן, "רוני אני ונעמה אנחנו רק ידידים, היא באה איתי היום כי היא בק..." הנחתי אצבע על פיו.
"שששש..., אני סומכת עליך..." התקרבתי אליו ונשקתי לו בעדינות על הפה, נשיקה שמשירה טעם של עוד "מצטערת".
"אךךך, יפה שלי..." העיניים הירוקות האלה, את הורגת אותי את יודעת?" רון אמר בג'נטלמניות.
התהלכתי לפניי רון למכונית והרגשתי את עיניו חוקרות את עכוזי.
"נו, בוא כבר!" צעקתי לרון שעדיין עמד בחוץ והתענג על מה שנשאר מהרגע.
וווו..... טםטםטםטםטם
פרק 48:
"היה גדול" יעל התפוצצה מצחוק במושב האחורי. "כן, היה ממש נחמד..." הגבתי. "דרישות גבוהות יש לך, רק נחמד?" לגלג רון. "לך אין זכות דיבור, לא השתתפת בכלל" יעל הרביצה לרון מכה חטופה בראש. "היי! אני נוהג..."
יצאנו מהאוטו, כמה עשרות ילדים כבר הספיקו להגיע וחצי מהם כבר הספיק לבקר בבר המאולתר שהורכב מכמה שולחנות מחוברים, ובקבוקים של אלכוהול זול שהביאו. "שמעי יעל..." תפסתי בידה לאחר שרון הספיק להתרחק, "מה?" חייכה יעל חיוך מרוצה וסקרה של השטח בעיניה, "כל חצי שעה את שולחת לי SMS שהכול בסדר...", "דואגת לי?" יעל השיבה בקול משועשע, "כן" השבתי ברצינות, יעל שחררה את ידה מידי, "בסדר..." היא הצטרפה לכולם והתחילה לרקוד בטירוף.
"את באה מאמי?" רון אחז במותניי ולחש לאוזני.
"אני רק עושה שיחה ובאה..." הצטמררתי מנשיפותיו. התרחקתי עד כמה שיכולתי מהמוזיקה הרועשת, סתמתי ביד אחת את אוזני וחייגתי את המספר של יותם.
לאחר שלוש פעמים ארוכות שניסיתי לתפוס אותו הוא ענה, "הלו?", "יותמי?" לא שמעתי היטב, "כ... כן", "איפה אתם מותק?", "א... אנחנו במסיבת החוף", "מסיבת החוף" צחקקתי, "אני לא רואה אותכם" חקרתי את פניהם של כל הרוקדים והרוקדות, "א... איפה את?" שמעתי את קולו של יותם קרוב, "אני עומדת ליד המכונית של רון אתם יכולים לבוא לפה?", "אנחנו פה...", ניתקתי את הפלאפון והסתובבתי בחדות, "היי, מזמן לא דיברנו!" חיבקתי את יותם והגר שעמדו ממש מאחוריי.
"תראי..." יותם כבר התחיל להכין את פני השטח לחתיכה מוקדמת עם הגר, "כן, כן, אתם עייפים, רוצים קצת להיות לבד, לדבר עלאק" דקלמתי בעל פה את אותן המילים המוכרות שנשמעות מפיו של יותם כל פעם שיש איזו מסיבה או יציאה המונית, "יאללה, כמו זוג זקנים אתם בחיי!".
יותם עשה פרצוף קצת נעלב ומשועשע בו זמנית, "טוב יותם מסכנה הבחורה, חנקת!" תפסתי את ידה של הגר וגררתי אותה מאחוריי, השארתי את יותם עומד בודד כמו ילדון קטן ונואש שהלך לאיבוד.
"נו חכו, בחייאת..." יותם רץ אלינו לאחר כמה דקות של השתהות במקומו.
"אהלן קטנצ'יק..." רון הגיח מתוך הרחבה ההומה ותפח ליותם על כתפו.
יותם שבשבילו הטפיחה של רון הייתה כמו דחיפה חזקה עף קצת קדימה אך מיד נעמד כמו חייל ממושמע וסידר את משקפיו שהחליקו על אפו.
"היי מותק" רון חייך להגר והקיף את כולה בזרועה אחת לחיבוק חטוף, "היי" הגר חייכה לרון בחזרה. "יעל באה אי.. איתכ...איתכם נכון?" "כן" "איפה היא?" הגר הביטה מסביב ואז החזירה אליי פרצוף שואל, "איך את מכירה אותה?, היא כבר עמוק בתוך הרחבה, אחרי כמה שוטים טובים ואחד ביד..." השבתי להגר והיא הנהנה להסכמה מלאה.
"טוב ילדים בלי שטויות אה?" רון קרץ לעבר הגר ויותם וכמו ערס קלאסי הניח את זרועו הגדולה על כתפי ולקח אותי אחריו לעבר הרחבה. פה ה'אקשן' האמיתי קורה, פה, נקבע מי ילך עם מי לאיזו זולה רחוקה, או למקום נטוש אחר, פה נקבע מי יסיים את הערב מזיע, מתנשף ומותש ומי יצא מאוכזב מהזדמנות כושלת להשתוללות והשתחררות של אחרי, פה נקבע אם איזה שני גברים שרוצים להרשים אחת יסיימו את הערב בקטטה כואבת או שסתם פה תהיה סיומה של ידידות של שנים או זיכרון רע מהילד הזה מהכיתה שתמיד היה יושב מאחורה ומחפש אוצרות בחפירות מעמיקות, הכול כאן, באותו איזור המוקצה לריקודים הסוערים עד אור הבוקר, כאן הכול יקרה.
ובינתיים שאנשים עדיין מחפשים את מקומם באזור הצפוף והמחניק הזה, עדיין מתלבטים אם ללכת לרקוד עם חבר או להתחיל עם איזו כוסית מהשכבה שבחיים לא העזו להגיד לה שלום.
אני עומדת ליד רון די סגורה על איך יסתיים הערב וכבר מריצה אותו בראשי עדיין לא זזה, עדיין מחפשת את ההתחלה המדויקת לפתיחתו של הלילה הזה. בזוית העין אני קולטת את יעל כבר רטובה כולה, החולצה היפה שקנתה היום בקניון כבר הייתה קבורה מתחת לערמות של חול, היא קפצה והשתוללה רק בחזייה ומכנסיים קצרצרים, יחפה ומלוכלכת, מפיה נודפים ניחוחות אלכוהול חזקים אך ריח בשמה המתקתק עדיין שורר סביבה ומשאיר אחריה הילה נעימה שמשמשת כמו מגנט לגברים. ואני חושבת על קלילות הדעת שלה, על הדרך שבה היא עושה דברים, אף פעם לא יודעת מה יהיה איתה בעוד חמש דקות ועם זאת הכול קורה בתחכום וערמומיות, מניחה ללבה לעשות מה שהוא רוצה ולפעול לפי מה שהיא רוצה, איך שהיא מוכרת את עצמה בכזאת קלות, מתמכרת לאנשים, מניחה להם להתמכר אליה ואז מותירה אותם מאחור. ולא תמיד זה היה ככה, פעם כשאני עוד הייתי 'המלכה' היא, לא הייתה ככה, אף פעם היא לא השתחררה בכזאת קלות. ברור שאותם הסממנים הקטנים שמאפיינים רק את יעל תמיד היו שם, עכשיו כשהיא לא מאוימת הם פשוט מוחצנים יותר, אני חושבת שזה טוב לה, אולי אני קצת מקנא לפעמים, היא כל כך 'מבינה' בכל הקטע הזה וכל כך 'יודעת' אבל ההתנהגות הספונטאנית הזו, הקלילות, ההתמכרות זה ילדותי. "רוני?", רון מעיר אותי. מעבירה עוד מבט חטוף ביעל, מתנתקת ממחשבותיי וחוזרת לעצמי, נותנת לשיר שבדיוק התחלף להתחלחל לאט לגופי.
-
"קלוט, קלוט את זאת" היא שמעה קול מאחוריה.
"אותי?" היא הסתובבה משועשעת.
"אווווו" איזה ריחות, עדיף שתשמרי על הפה שלך סגור מותק, דברים אחרים את יכול לפתו..."
"מותק תקרא לסבתא שלך, עכשיו אני ישמח אם תפנה קצת את האזור ואת הגסויות שלך אתה יכול להגיד במקום אחר" יעל גייסה את טיפת השפיות האחרונה שנשארה לה.
"קשוחה..., לא ככה אני מכיר אותך, את לא אמורה להיות..."
"כן, תמשיך" יעל צחקה וריחות של וויסקי ווודקה זולה נשפכו מפיה.
"מה? לעזור לך לגמור? זולה? פרוצה?, מה אני אמורה להיות 'מותק'?" היא הרגישה שסף השפיות שלה כבר נמוך מאוד.
"בואי, בואי , אני רואה שאת גמורה, רואה שם? אפשר ללכת, כדי שתנוחי קצת את לא נראית לי טוב" אורן בחן את גופה מבלי להסתיר זאת.
"אני..." יעל תספה את גרונה, "אני לא מרגישה..." היא הסתובבה והקיאה נוזל חום מלא בגושים, כמה ילדים שהיו קרובים למקום תפסו מרחק.
"רואה?, את צריכה לנוח, את מסריחה כמו התחת של מוחמד" אורן דחף את החבר שעמד לידו כל הזמן הזה הצידה וקרץ אליו בבוטות.
מוזמנות להגיב, אוהבות המון ומבטיחה לשוב ולהתמיד! אורי-סאני (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
