היי, הגיע פרק חדש, , אז קבלו תיזכורת ותתקדמו ל-51, קוראים חדשים, תקראו את השני פרקים האחרונים ותחליטו אם מתאים לכם (:
דרך אגב, היום ל"ג בעומר ויהיה כיף , אז תפוצצו הרבה דאודורנטים (S: איזה מילה מציקה, סליחה אם התחרבש) תשתדלו לא להשרף ותהנו (:
ואז כשבאתי להגיב ליעל הרגשתי בלאגן בבית החזה ויצא לי הגרפס הכי ענק שיצא לי עד היום, "אופס..." צחוקי התגלגל.
"מה נראה לך שאת עושה?! גועל..." יעל צחקה גם.
הוא קרץ ליעל, "תדברי איתי" הוא ליטף את פניה.
יעל נעמדה מולי "מה את עושה?!" היא צעקה, היא נעצה בי את עיניה הגדולות והעייפות, "מה נראה לך שאתה עושה?!" היא הוציאה את גרונה כדי להוציא מילים אלה מפיה.
חטפתי שוק, הבטתי ביעל, "אני חיפשתי אותך בכל מקום!" התקרבתי אליה וחיבקתי אותה חזק, היא דחפה אותי לאחור, "אל תגעי בי" היא לקחה צעד אחד לאחור. "מה? אני לא מבינה..." התבלבלתי נורא, "מה יש לא להבין פה?!, למה תמיד את חייבת להרוס?, תגידי, את מקנא בי?!" היא שוב צעקה, "מקנא בך..." גיחכתי. "אני שמחה שזה מצחיק אותך..." היא שילבה את ידיה אחת בשנייה, הסתובבה והחלה להתקרב לכיוון המסיבה. "מה?!, מה את רוצה ממני?!, תגידי, מישהו ביקש ממך לחפש אותי?!, מישהו ביקש ממך 'לדאוג' לי?!, מה הקטע שלך, את מתנהגת אליי כאילו אני ילדה קטנה, רוני, אני לא ילדה קטנה ואני לא צריכה שומא ראש צמוד לתחת שלי כל היום, אוקיי?!" עכשיו היא ממש צעקה. היא הפנתה אליי את גבה ולאחר שני צעדים התמוטטה.
"איפה את?!, מה קרה לך?!"
"לא קרה לי כלום, תגיד את מרגיש טוב?"
"אני?!" יותם כמעט התפלץ, "אני דווקא מעולה!, את זאת שנעלמת לי!"
"אני לא מאמינה שעוד לא הלכת לישון..."היא צחקה.
"אני שמח שזה מצחיק אותך!"
"נו... הגר תנתקי" יותם שמע קול ברקע.
"מה זה היה?" יותם השתתק, "מי... זה..." הוא לחש וידו שאחזה את הטלפון החלה לרעוד.
ועכשיו לפרק החדששששששש..
פרק 51:
"סליחה לא הייתי איתך, מה אמרת?" הגר צחקה.
"לא... לא, מש..." הוא הרגיש מחנק בגרון, ניתק את הפלאפון ושחרר אותו מידו, הוא החליק ונפל על המיטה. יותם התיישב, ידו עוד רעדה ופעימות ליבו גברו, עיניו נפערו. הוא אחז את ראשו הג'ינג'י בידיו ונשכב על המיטה.
מי זה היה? הוא הרגיש שראשו הכתום מקבל גוון יותר ורדרד ופיו אינו מאפשר לו להוציא הגה.
"מתוקי'לה, יש ארוחת צהריים" אמא של יותם נכנסה לחדרו, היא ראתה אותו ונבהלה, שוכב על המיטה חיוור והלום הפלאפון שלו צלצל, "מתוקי, מה יש?" היא רצה אליו והתיישבה לידו על המיטה. יותם התיישב, "מתוק שלי, בוא הנה" עם יד אחת היא לקחה את ראשו והניחה אותו על כתפה וביד השנייה ליטפה אותו, "ששש..." היא לחשה לו, כמו לילד קטן שקיבל מכה ועכשיו הוא בוכה בהיסטריה, אבל יותם כבר רגיל לזה, עדיין התינוק של אמא ותמיד יהיה בגלל היותו הבן היחיד, אין עוד ילד, אפילו לא ילד יחיד שמקדישים לו תשומת לב כמו ליותם. מסידור המיטה שלו בבוקר, הגשת ארוחת בוקר עם האוכל המועדף ישר למיטה ומיץ תפוזים סחוט טבעי מהתפוזים הטריים ביותר אצל טוביה הירקן!, כל ארוחה מסודרת וכל המשפחה תמיד תשב ותאכל ביחד מה שלא מהווה בעיה במשפחתם מכיוון שאביו 'איש הייטק בכיר' עובד משעות הבוקר המוקדמות (6) ובצהריים מגיע הביתה ואז שב לעבודה משעה 16:00 עד 22:00, שעות קצת מוזרות אבל יעשה הכול כדי להגיע אל אשתו ובנו באמצע.
"מה קרה מתוק?, רוצה לספר לי?"
"ל... לא" הוא לא זז ממקומו.
"הפלאפון שלך מצלצל" אמו של יותם בחנה אותו בדאגה והציצה בצג, "זאת הגר" היא חייכה אליו, ציפתה שהגר תשפר לו את מצב הרוח.
יותם לא השיב, "אז אתה לא רוצה לענות..." אמו השיבה לעצמה והבינה ששיחה היא לא בדיוק מה שיותם חפץ בו.
"יודע מה יעשה לך טוב?" היא שאלה, שאלה רטורית, "פלפל אדום ממולא!" היא הכריזה, "ובמקרה הכנתי כזה היום בצהריים" בידרה את עצמה, "יאללה בוא..." היא גררה אותו אחריה למטבח.
יותם התיישב חסר תיאבון וכל יכולת להרים את עצמו, אני לא יכול לאבד אותה! חשב שאמו הגישה לו את ארוחת הצהריים, אני פשוט לא יכול.
אמו הניחה שלוש צלחות על השולחן, לקחה את הצלחת של יותם ושמה לא את הפלפל הגדול ביותר שנמצא בסיר ועליו שמה 6 כפות רוטב.
"מה עם אבא?" אמו דיברה כאילו לעצמה והעבירה מבט חטוף על השעון, "אני אתקשר אליו..." היא מיהרה לעבר הטלפון ובדרך הורידה את סינר המטבח שקשרה על מותניה.
"איפה אתה?" היא חיכתה לתשובה ואז אמרה "טוב בסדר" והניחה את הטלפון בחזרה במקום. נשמע דפיקה בדלת, "אני אפתח.." יותם התרומם מעט ממקומו אך לפני שהספיק לפנות לדלת אמו זינקה ממקומה, "אתה תשב, תנוח" היא מיהרה לכיוון הדלת וקיבלה את אביו של יותם בנשיקה מהירה בפה, "יאללה לאכול" כל העיכובים בדרך אל האוכל כבר התחילו לעצבן אותה.
-
"יאללה לאכול!" הכריזה דנה ופתחה את דלת המקרר שם מצאה צלחת ועליה פתק "הצלחת... של... דנה!" התלהבה ממהירות הקריאה שלה, "1 ד... דקה, במי... מיקרוד... מיקרוב.... מיקרוגל".
"דנה איפה ההורים?" ירדתי למטה מחדרי.
"הם הלכו לרונית ושמואל" ענתה לי דנה כשהכניסה את הצלחת שלה למיקרוגל והניחה עליה את כיסוי הפלסטיק השקוף כרגיל.
"אה" השבתי לה והלכתי לשבת בסלון, "ראית את הספר שלי?"
"הירוק הזה עם האישה בלי הפה?"
"כן" צחקקתי מתאורה של דנה את כריכת הספר
"לא, לא ראיתי... יש לך אוכל במקרר אם את רוצה" דנה התיישבה לידי והדליקה את הטלוויזיה על ערוץ הילדים.
העברתי על דנה מבט, היא לבשה גופייה בצבע ורוד מזעזע שכתוב עליה GOLF GIRL בנצנצים כסופים ומכנסיי ג'ינס קצרים, "דנה, מה זה?!" התקרבתי לרגלה, "מה?" היא נבהלה למשמע צעקתי, "אין לך הרבה שיערות אבל לא זכור לי שלא היה לך בכלל", "כן... הורדתי שיערות, נועה לימדה אותי" היא חייכה אליי וחזרה לבהות בטלוויזיה, "מה?!, דנה את בכיתה ב', אני לא מאמינה..." הנהנתי בראשי לימין ולשמאל, "מה הבעיה, גם את מורידה שיערות" היא לא הבינה למה אני מתרגשת, "אני בכיתה יא'!" מיששתי את רגלה החלקה והתחלתי להתפקע מצחוק. "מה יש לך?" דנה נראתה נעלבת, "חכי שאמא תשמע את זה..." ,לימור מחוסלת" (לימור= אמא של נועה), הרגעתי את עצמי, "הינה הוא" מצאתי את הספר מתחת לאחת הכריות הגדולות של הספה. עד ששקעתי בספר דנה הייתה חייבת להפריע, "רוני עכשיו ארבע, אמא אמרה שתביאי אותי למיכל", "לא עכשיו דנה, נו את יודעת איפה היא גרה, אני מאשרת לך ללכת ברגל" סימנתי לה עם היד להתחפף וחזרתי לקריאה, "אבל רוני, אמא לא מסכימה לי ללכת לבד עד למיכל, יש..." היא ספרה משהו בעזרת אצבעותיה, "שלושה כבישים שצריך לחצות בדרך", "אבל אמא לא תדע נכון?!", "אבל רוני אמא אומרת שלשקר זה אסור" דנה הביטה בי וחייכה.
"בואי כבר!" קיפלתי את העמוד שבו הפסקתי וקמתי מהספה, "יאללה" נתתי לדנה דחיפה קלה החוצה. לפחות אחר כך יהיה לי שקט לכמה שעות, התנחמתי. הגענו לבית של מיכל שגרה בקומה השנייה, "אני לא צריכה גם לעלות איתך נכון?", "לא" דנה נכנסה לבניין והחלה לעלות במדרגות.
ברוך שפטרנו, אמרתי לדנה שתתקשר לאמא שהיא תרצה ללכת והתחלתי לשוב בחזרה הביתה מדמיינת את עצמי שוכבת על הספה עם מזגן על 15 מעלות כוס מים עם קרח ביד אחת והספר בשנייה.
"היי" שמעתי כל מאחוריי והסתובבתי באיטיות, מי מעז להפריע לתוכניות שלי?.
מולי ניצבה מי אם לא נעמה.
"רוני את יכולה ללכת זה בסדר" עמית ישב על החול וראשה של יעל על ברכיו.
"מה ללכת?, מה פתאום..., אני יישאר איתה" אמרתי לעמית והתיישבתי לידו.
"אני איתה", הוא הרטיב את מצחה במים קרירים, "לכי לחבר שלי".
"טוב אני מבינה שאני לא רצויה.. תשמע עמית..." התחלתי לדבר ועמית קטע אותי, "אני יחזיר אותה הביתה עוד מעט".
"אתה כאן עם אוטו?", "כן, זה בסדר... רוני תפסיקי לדאוג, אני יחזיר אותה הביתה והכול יהיה טוב".
"אתה בטוח.. כי אם זה לא בסדר, ואתה רוצה לחזור למסיבה.. באמת ש...", "רוני! לכי כבר, זה בסדר, אני רוצה להחזיר אותה הביתה, אוקיי?", "טוב..., אל תתעצבן" גלגלתי את עיניי, התרחקתי מהם ארבעה צעדים ואז הסתובבתי בחזרה, "אם קורה משהו תודיע לי טוב?", "טוב" עמית חייך וסימן לי ללכת.
חיפשתי את רון ברחבה ולא ראיתי אותו, סרקתי פרצוף, פרצוץ בעיניי, ולא ראיתי את רון. הלכתי הצידה והתיישבתי על אבן קרובה לחנייה, איזו מסיבה בתחת, כל מה שהתחשק לי היה ללכת הביתה, הבעיה הייתה שהייתי לגמרי תלויה ברון ובאוטו שלו בעיקר ולא היה לי גרוש למונית.
"רוני?" הפניתי את ראשי ימינה וראיתי מישהו יושב במרחק כמה אבנים ממני, לא זיהיתי בגלל החושך אז התקרבתי וגיליתי שזה רון.
"חיפשתי אות..." ראיתי שהוא לא לבד.
"היי" היא חייכה אליי חיוך מרוח, חושף שיניים וכל כך מזויף, "היי נעמה..." אפילו לא התאמצתי להראות שמץ של חיבה אבל התאפקתי כל כך חזק שלא לתלוש לה שיערות מהראש.
"טוב אני רואה שאני מפריע כאן..." עזבתי את שניהם, "מאמי בואי הנה, איזה מפריע? אל תדברי שטויות..." רון משך בידי והושיב אותי מצידו השני, "אה באמת?" נעמה הוסיפה וחייכה אליי.
המצב נהיה מביך מרגע לרגע ורגליי רטטו מהעצבים שתקפו אותי, "אז מה את עושה פה?" לא יכולתי להתאפק, "מסיבה לא?, אני בכל מסיבה..." היא דיברה בהתלהבות וקופצניות יתרה.
"מי אמר לך שיש כאן מסיבה?" לא הסתרתי את חוסר הסימפטיות שלי כלפיה, "רון" היא חייכה אליו והעבירה אליו מבט שראיתי שגרם לו להסמיק גם אם היה חושך.
התאפקתי שלא לקום וללכת, רוני הם רק ידידים, מותר לו לדבר עם ידידות שלו, מה זאת הקנאה הזאת, את לא מדברת עם ידידים שלך?.
"טוב רונצ'וק אתה בא לרקוד?!" היא קפצה ממקומה והושיטה את ידה אליו, "אמממ..." הוא הביט בי, "מה?" קמתי ממקומי.
"בואי לרקוד..." הוא אמר ותפס אותי בידי, הרגשתי כאילו, אני הגלגל השלישי! הגענו לרחבה ונעמה קפצה והרטיטה את כל גופה, היא נגעה בחול בכפות ידיה, הסתכלתי עליה וקצת נבהלתי מרמת הטירוף, הקופצניות והביזאריות שלה, כל הריקוד שלה היה נראה לי מזויף, הצגה.
התחלף השיר לשיר רגאיי וכולם התאימו את קצת ריקודם והתחילו לנוע יותר באיטיות נמרחת, נעמה התקרבה לרון וליטפה את פניה ביד אחת, הסתובבה כשגבה אליו והתחככה בו היא תפסה את ראשו בשתי ידיה וליטפה אותו. כשראיתי את זה, כבר עלה לי כל הדם לראש, נעמדתי, לא זזתי והבטתי בה, היא נגעה בו, ליטפה אותו ונמרחה עליו, והוא לא עשה כלום!.
"טוב..." רצתי משם, עד שהגעתי לכביש.
"היה ממש כיף אתמול" היא התקרבה אליי, "שמחה שנהנית..." פלטתי ביובש, הפניתי אליה את גבי והלכתי, "אז לאן את הולכת עכשיו" היא לא הסכימה לשחרר, "אני לא חושבת שזה יעניין אותך" חייכתי ומחקתי את החיוך במהירות, "אני אומרת לך את קיבלת מתנה!" היא לקחה קווצת שיער ושמה אותה על הצד, הפניתי אליה פרצוף שואל, "רון!, לא מוצאים אחד כמוהו כל יום..." היא חייכה בעסיסיות, "אל תגזימי, הוא לא כזה מציאה" הרגעתי אותה, "למה את אומרת?, הוא באמת משהו מיוחד..., גם יופי וגם אופי, לא חסר כלום, בוגר וכל כך מבין, כל שיחה איתו אני מרגישה כאילו אני הכי מיוחדת" היא חלמה בהקיץ ווידאה שכל מילותיה נחרטות היטב במוחי, "עזבי הוא מדהים..." אמרתי בזלזול, "הוא כל כך אכפתי, תמיד מצחיק אותי שאני עצובה, אנחנו מספרים הכול אחד לשני, בנינו... אין סודות" היא אמרה ושוב הצליחה לחמם את מוחי שכמעט הגיעה למצב רתיחה, אולי גם 40 המעלות ששררו בחוץ השפיעו, "טוב, אני מקווה שלא אכפת לך אבל אין לי כוח לדבר, לא איתך ובמיוחד לא על רון" ידעתי שמילותיי קרנו לה. היא עצרה במקומה מבלי לומר דבר ואני המשכתי ללכת, בלי להסתכל עליה יכולתי לראות את החיוך שנמרח לה על הפנים.
תגובות .. בבקשה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
