היי , הגיע פרק 52! קוראים חדשים, תקראו, תראו אם אתם אוהבים ואם כן אז סבבה (: אם לא גם בסדר...
תהנו...
פרק 52:
"היי" נכנסתי לחדרה של הגר בלי הזמנה.
"היי" היא חייכה אליי סגרה את הספר והניחה אותו על השידה לידה.
"עכשיו קמת?" שאלתי אותה בפליאה וסקרתי את המכנסיים הקצרצרים שלבשה וחולצת פיג'מה גזורה.
"סוף סוף קצת חופש, מנצלים אותו עד הסוף" היא קמה והתיישבה על כיסא המחשב מול השולחן שלה וסימנה לי לשבת על המיטה.
"וואי עכשיו אני קולטת..." אמרתי תוך כדי נפילה על מיטתה של הגר שהייתה מלאה בערמות בגדים.
"מממ?" היא מלמלה.
"עוד לא דיברתי איתך מהמסיבה" אמרתי ונזכרתי בעצמי, "מוזר, כבר יומיים לא דיברנו" היא צחקה, "באמת מוזר..., אז, איך היה לך?" ניסיתי להשלים את ה'פערים' החסרים.
"בסדר, היה נחמד, באמת לא יצא לי לראות אותך וגם כש...", "כן... קטעתי אותה, סורי שהייתי דוחה שבאתי לשאול אתכם אם ראיתם את יעל... פשוט הייתי בלחץ".
"בקטנה... מה נסגר בסוף? לא שמעתי מאף אחד..." .
"סתם, לא חשוב, סיפור ארוך" ניסיתי להתחמק.
"יש לי זמן" היא נכנסה לאימייל שלה ומחקה את כל הדואר זבל שהספיק להצטבר.
"עזבי" לא היה לי כוח לספר להגר את כל מה שקרה.
"את ישנת אצל רון?" היא חצי שאלה וחצי קבעה עובדה.
"לא... ישנתי בב...", "לא?!, חשבתי שהיו לכם תכנונים..." ראיתי את מוחה עובד במרץ, מנסה לחבר את כל החלקים כדי לקבל תמונה ברורה, "היו" שוב לא היה בכוונתי לספר להגר הכל, "אז ישנת בבית?" בכול זאת הגר ניסתה להוציא פרטים, "כן, וואי עכשיו שאני חושבת על זה גם מיותם לא שמעתי כבר יומיים" החלפתי את נושא השיחה.
הגר לא ענתה..., "היית אצלו אחר כך או ש..." השיחה נתקעה כל הזמן, "לא..." הגר ענתה לאחר כמה שניות של התמהמהות, "גם אנחנו, כל אחד ישן במקום אחר" המילים של הגר התערבבו כדי לא להסגיר מיקום מדויק, המילים שבהן בחרה 'מקום', משהו היה נראה לי לא בסדר.
"אז מתי אתם טסים?" שוב כיוון השיחה התחלף באופן כל כך מורגש, "אממ... שבוע וארבעה ימים, קיצר, יום שישי לא הזה".
"וואי כל כך כיף לך! איך בא לי..."
"כן..." חיוך רחב נפרש על פני.
"הייתי כבר בצרפת... לפני שנתיים, כיתה ט'"
"וואלה, עם המשפוחה?"
"לא... יודעת שהגעתי לבית ספר שלנו רק ב-י' נכון?"
"לא..."
"נו ברור, כי לא שמת לב אליי עד השנה" הגר חייכה
"מה את רוצה? לא היינו חברות... רגע אז איפה למדת קודם?"
"בית ספר פרטי, במרכז ת"א... טוב בקיצור, היה קבוצת ילדים נבחרים מהבית ספר של 15 ילדים בערך שטסו לצרפת להכיר את הנוער משם ואני טסתי"
"וואי איזה מגניב..., על חשבון בית ספר?"
"כן... בבית ספר פרטי שילמנו פי 4 אז מגיעה משהו..., אולי ההורים השלימו, לא יודעת"
"שווה. רגע, טסתם סתם כדי להכיר שם חברה?"
"כן הכרנו שם ממש אחלה אנשים, זה לא סתם זה היה במסגרת 'נוער שונה/ דומה בארצות השונות'"
"איזה זיוני מוח..."
"כן, פעם אחת היינו צריכים לראיין אותם מתוך השבועיים שהיינו שם" הגר חייכה כנזכרת בזיכרונות מתוקים.
"טוב בקרוב אני..."
לאחר כמה שניות של שתיקה מחוסר רעיונות להמשך השיחה הגר הפיגה את הדממה, "את יודעת מה הקטע המטורף?, שזה למה נזכרתי פתאום שגם אני הייתי וזה..."
"מה?" הגר סקרנה אותי
"לפני ארבעה ימים הם הגיעו לארץ"
"מי הגיע לארץ?"
"הילדים שפגשנו שם!" הגר נשמעה נלהבת כל כך
"באמת? אז תפגשי אותם?"
"כן... כבר נפגשתי עם מיש..., לא משנה" הגר סיימה את השיחה על צרפת.
"טוב..." הצצתי בפלאפון שלי, "נראה לי אני יקפוץ לרון, לסטודיו..."
"למה לסטודיו?"
"יש להם חזרות עכשיו כל יום משמונה עד שש"
"וואו, הם בטח קורעים ת'תחת"
"ברור, לקראת צרפת"
"כן... טוב, אז מה יש לוו הפסקה עכשיו?"
"כן..., הלכתי"
"ביי..."
"דברי איתי נראה מה עושים במהלך השבוע הזה..." צחקקתי מבחירת המילים שלי, הרמתי את התיק שלי מהמיטה ויצאתי מחדרה של הגר.
"ביי שוקי" אמרתי לחבר של אחותה ששכב בעירום חלקי על ספת הסלון.
עצרתי את המונית הראשונה שעברה אחרי רבע שעה שחיכיתי והיא החלה לנסוע לכיוון הסטודיו של רון...
בדרך עוד ביקשתי ממנו שיעצור והבאתי לרון ארוחת צהריים קלילה ומפנקת.
"שלום" נכנסתי בדלת בדלת בחיוך רחב ובידיים עמוסות ומיד קיבל אותי פאולו שנראה פורח מתמיד.
"בונג'ור רוני!" אמר כרגיל במבטאו הצרפתי.
"היי מותק" נתתי לו נשיקה על לחי ימין ושמאל, פאולו מיד חץ לעזרתי כשהבחין בידיי העמוסות והוריד קצת, "באת לבקר את רונו?" הוא שאל וסימן לי לעלות אחריו במדרגות.
"כן" חייכתי אליו.
"יופי, כי הם בדיוק בהפסקה, בואי מותק..." פאולו פתח דלת שמובילה למרפסת גדולה ובה היו בערך 20 שולחנות עמוסים ברקדנים ורקדניות מותשים.
דבר ראשון הנחתי את האוכל והשתייה על שולחן אחד ניצול שהיה פנוי, "טוב רוני, מותק שלי אני חייב לזוז למטה, לי יש סידורים" פאולו התנצל שהוא צריך לעזוב ונכנס בחזרה לבניין.
עמדתי בשילוב ידיים ואמרתי שלום צולע לכמה רקדנים בודדים שהכרתי, "היי, מה נשמע?" לא חיכיתי לתשובה, "איפה רון?", "לא יודע... נראה לי שהוא עיקם את הצוואר בחזרה , אבל אני לא יודע אם זה קשור, תבדקי למטה במרפאה, שירותים", "טוב תודה, אתה יכול לשים עין על זה?" הצבעתי לכיוון האוכל, "אין בעיה"," תודה" ירדתי במהרה במדרגות והלכתי לעבר חדר האחות שנמצא בתוך הבניין בגלל הצורך הרב שיש בו.
דפקתי על הדלת ורון לא היה שם, הלכתי לשירותים, פתחתי בזהירות והצצתי פנימה בגלל שלא יכולתי להיכנס לגמרי.
גם שם רון לא היה, ניצלתי את ההזדמנות שאני ליד השירותים והחלטתי לעשות בהם ביקור קצר, פתחתי את הדלת, שניהם הזדקרו במהירות.
"רוני, מה... מה את עושה פה?" רון קיבל את פניי.
"כן, מה את עושה פה?" נעמה חזרה על דבריו אבל לעומתו היא לא נשמעה מהססת בכלל.
"באתי להביא לך... אני לא מאמינה שאני עונה לך..." הרגשתי כל כך מושפלת.
"נעמה... את יכולה?" רון נשען על הכיור וסימן לנעמה לצאת החוצה.
"כן, ברור" היא אמרה בהבנה ועם זאת הצלחתי לזהות של הכעס על פניה, בשפתיה, בקולה.
"באמת שאני לא מבינה..." השפלתי מבט.
"רוני, אני עיקמתי את הצוואר ב..."
"רון תפסיק!, לא יכולה לשמוע יותר או.קיי?!, נתפס לך הצוואר, סבבה!, לך לאחות!"
"רוני אני הלכתי עם...", "די!, מה אני אמורה לחשוב שאני רואה אותך ואת נעמה ביחד בשירותים של הבנות, כשהשירותים ריקים, אם אני יכולה להוסיף..., רון נשבר לי כבר, אתה רוצה את נעמה?!"
"לא רוני, מה הקטע שלך?!"
"הקטע שלי?!, הקטע שלי?! אתה זה של היום רץ בין שתינו, אני נראית לך כמו הברבי שלך?"
"רוני את יודעת שזה לא נכון, אני ונעמה רק ידידים טובים אין משהו מעבר לזה..."
"ולמה אני צריכה להאמין לזה?, במסיבה היא נמרחה עליך כמו איזו שרמוטה ואתה ממשיך לרקוד, בסבבה שלך!"
"רוני, יודעת מה?, נשבר לי!, כל היום את רק עושה לי מבחנים..., אסור לדבר עם בנות?, מה זה הקנאה הזאת, לה ככה אני מכיר אותך, די כבר כל מה שאני אומר מעצבן אותך בזמן האחרון, כל מה שאני עושה לא מספיק לך"
"באמת? טוב לדעת... מתי הייתה הפעם האחרונה שעשית משהו?, אולי את נעמה בשירותים..."
"נו..."
"מה נו?!, רון אני לא צריכה שתעשה משהו" קולי התרכך, "אבל זה פשוט לא יכול להיות ככה" יצאתי מדלת השירותים, נעמה קפצה ותפסה מרחק מהדלת שכנראה עמדה מאוד קרוב אליה כדי לא לפספס אף מילה.
-
נכנסתי הביתה, זרקתי את הפלאפון על השולחן וכשפניתי לעבר הסלון גילית אני לא היחידה פה.
"יעל!" קפצתי, "הבהלת אותי"
"סליחה... פשוט הייתי חייבת לבוא אלייך ואל היה לי כוח להתקשר אז פשוט באתי ואז אף אחד לא היה בבית אז השתמשתי במפתח שאתם שמים תמיד בעציץ"
"טוב... אין בעיה..., את רוצה לשתות משהו?"
"כן, כוס מים ענקית עם מלא קרח"
"אז תביאי לך" צנחתי על הספה, יעל תפסה אותי בזמן כל כך לא מתאים לביקורים אבל אם היא כבר אצלי אז אין מה לעשות, היא וה'אינטואיציות הנשיות' שלה ממש לא התאימו לי עכשיו, שהיא תראה שמשהו לא בסדר ותתחיל לתחקר אותי, פשוט לא בא לי לדבר עם אף אחד לאיזה שבוע.
יעל חזרה עם הכוס והתיישבה על הספה לידי, "מאיפה חזרת?", "רון" השבתי וקיוויתי בלא תשאל משהו עליו ועל הערב הנפלא שהיינו אמורים לבלות אחרי המסיבה, מה שלא ממש יצא לפועל.
"טוב, ת'אמת שהייתי חייבת לבוא שלא סתם פתאום תנתקי לי!, ופנים אל פנים את לא יכולה לעשות את זה" היא חייכה והניחה את הכוס, את הואזה ליתר דיוק על השולחן.
"מה... מה?"
יעל שלפה את הפלאפון שלה מכיסה, היא לחצה על כמה מקשים ואז הראתה לי אותו, הבטתי בה בחשש ואז לקחת את הפלאפון בידה וקראתי את הודעת ה-SMS שהייתי פתוחה.
'את לא יוצאת לי מהראש מאז המסיבה, אני מת כבר לפגוש אותך שוב'
בבקשה בבקשה תגיבו, אני צריכה לשמוע את דעתכם (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
