מסע בשלוליות של עומק ושטות

  " את כל מה שחשבת וכל מה שהרגשת    

    את כל מה ששמרת יכולת להגיד ולא אמרת    

    החיבוק שנתת לעתים ומעט    

    החיוך והצחוק בשפתייך שלך שעצרת" (יהודה פוליקר- אל תלכי עכשיו)

    -

    לפעמים קשה לי להגיד את כל מה שמתחולל בתוכי.

    אני כנה מאוד, אבל השקרנית הכי גדולה.

    המילים רוצות לצאת בדיוק כמו המחשבות שרצות בראש,

    כי אני שונאת צביעות וחוסר כנות. אבל אני חוטאת בזה גם, כמו כולם.

    הטאקט הוא לפעמים המילה היפה לשקר. אבל זו תכונה כ"כ נחוצה.

    רב הנסתר על הגלוי, ככה זה.

    גם כשכבר דיברנו על דברים אישיים, ולא רק על צבא ועל המסגרת הקטנה הזו,

    עדיין היה קשה לי להגיד לו את כל מה שעובר עליי.

    ודווקא היה לי קל יותר לדבר על הבית ולא על מה קורה לי בצבא.

    אני גאה בעצמי מפני שהצלחתי לעביר לו את המסר.

    אמרתי שהתאכזבתי מכמה וכמה דברים שנוגעים גם אליו,

    והוא הופתע. אני באמת שקרנית טובה.

    שיישאר עם הספק.

    ואני אשאר עם האופי המחורבן שלי, אמשיך לאכול את עצמי.

    לפחות את הציפורנים הפסקתי כבר לאכול. הידיים שלי נהיו יפות פתאום.

    אולי אני חיה בסוג של אשליה, ואולי כבר עדיף לחיות באשליה,

    כי היא עדיפה פי מונים על המציאות.

    במציאות שלי נשארתי לבד עם אחותי, וזה אני והיא מול כל המכשולים שבדרך.

    ודברים שנראים בנאליים לסביבה- חבר, אוטו וכלב, בשבילי זה החלום הגדול.

    אני רוצה לדבוק בנורמטיביות, אבל היא בורחת ממני.

    מישהו חכם אמר לי פעם שכל מה שאתה בורח ממנו רודף אחריך,

    ומה שאתה רודף אחריו בורח ממך.

    כוח מגנטי, משיכה שאין לה הסבר.

    היה הרבה מתח בחדר. ואולי רק אני הייתה מתוחה כי ישבתי מולו.

    הזעתי והשפתיים שלי נהיו יבשות. לעיתים אפילו נחנקתי בשטף הדיבור.

    הוא נאם ונאם, לא הפסיק לדבר בסיסמאות. ואני רק אמרתי תודה. נשארתי בלי מילים.

    לאט לאט אני נפתחת ואומרת את כל מה שעל ליבי. כמעט הכל.

    יש דברים שאני בחיים לא אומר. לא מסוגלת.

    אבל נוור סיי נוור.