מסע בשלוליות של עומק ושטות

אני מנסה לחשוב על החלטה גרועה שעשיתי פעם.

האמת ששום דבר לא עולה לי כרגע.

בוודאי שעשיתי טעויות רבות בחיים שלי- ולא מעט.

אבל גם על אלה אני לא מתחרטת.

הייתי יכולה לשבת ולחשוב בעוגמה עליי ועליו. שיכל היה להיות בינינו משהו.

ובהחלט היה משהו שם.

הייתי יכולה לשבת ולתהות למה כל השנים של החטיבה הייתי כ"כ סגורה,

 ולא נתתי כמעט לאף אחד לגשת.

למה הייתי שקטה ולא פתחתי את הפה כשזה היה מתבקש.

למה תמיד הייתי מסתכלת מהצד ולא ניגשת.

למה פחדתי להיות אני.

למה התעקשתי על מעגל חברות מצומצם.

אבל אני לא בוכה על השנים האלה.

כי זה חישל אותי ולימד אותי דבר או שניים על העולם ובעיקר עליי.

זה נתן לי בטחון, גם אם חלקי, ודחף אותי הלאה להשתנות ולהיפתח.

וזו ההחלטה הטובה ביותר שלקחתי- השתחררתי.

זקפתי גב אל העולם והבנתי שלא תמיד צריך להביע דעה,

ולפעמים עדיף לשתוק- זה כל הסוד.

לשתוק ולהיות בטוחה בפנים במי שאני ובמה שאני מאמינה בו.

אבל כשפוגעים בי ובערכים שלי להגיב בכל הכוח.

הלוואי וזה היה יכול להיות ככה תמיד.

לפעמים המבוכה וחוסר הבטחון גוברים עליי ואני מתקפלת.

אני רק בנאדם.

ואולי על זה למעשה אני מצטערת-

שבמקום לבחור בבטחון העצמי בחרתי בחוסר הבטחון.