מסע בשלוליות של עומק ושטות

טוב,

היום זה מסוג הזה של הימים שההרגשה רעה,

אבל מה שהכי מעצבן זה שאתה לא יכול להצביע על משהו ולהגיד-

זהו זה- זה מה שעושה לי רע.

אני עצבנית ומדוכדכת בלי לדעת למה בעצם.

ואני שונאת שדברים קורים בלי סיבה.

כל התקופה האחרונה לא משהו.

כמו שאמרתי בכותרת של הפוסט, אני לא רוצה להתבכיין,

כי תמיד יכול להיות גרוע יותר.

טוב אז זה מתחיל בערך לפני 3 שבועות,

אני ואחותי הולכות לחפש שמלה לחתונה של דודה שלי.

אני נכנסת לחנויות וכל דבר שאני מודדת עליי נראה כמו בדיחה גרועה במקרה הטוב,

וכמו התנגשות של פיל וחלוק אמבטיה במקרה הרע.

זה ממשיך מזה שאני רואה בגד מהמם,

ומסתיים בזה ש-"אין לנו מידות בשבילך".

אז מצאתי בסוף שמלה מקסימה באמת,

שחורה (כי זה מתבקש), אבל מה- עושה לי קצת בטן.

אז אני חוזרת הביתה ואומרת יאללה- ממחר דיאטה.

ואני עומדת בזה. אבל אז עוברות 24 שעות ואני חוזרת לעצמי-

אוכלת כאילו אין דבר כזה ירקות בעולם.

את קמה בבוקר,

והדבר האחרון שבא לך לפגוש הוא את עצמך במראה באמבטיה.

את מתחילה פתאום להבין שאולי את לא יפה כמו שסבתא תמיד אומרת לך,

שאולי יש יותר מוצלחות ממך (כי זה חוק מרפי- תמיד יהיה מישהו יותר טוב ממך)

ושאולי יהיה הכי טוב אם תואילי בטובך פשוט לא להראות את פרצופך בציבור.

מחשש לנפגעי טראומה, כמובן.

המצב רוח הזה בד"כ מופיע עם ניצני החצ'קונים הראשונים שמתעוררים לעיתים

ברוח קרבית- יאללה כבר הרבה זמן לא מיררנו לה את החיים.

ואז הם מתיישבים בדיוק מעל הגבה, כי אם כבר להיות מכוערת אז עד הסוף.

ואז את הולכת לבצפר ומרגישה כמו מצורעת,

ומפחדת שיתקרבו וייראו מה הולך לך על הפנים.

שלא לדבר על השיער, שמקבל צורה דחלילית מרגע לרגע.

אני לא אוהבת להתבכיין על המראה שלי.

זה נראה לי שטחי ומיותר, אבל זה חזק ממני.

על מי אני עובדת- אני כל החיים שלי רק מתלוננת.

לכל אחד יש את הרגעים האלה שהוא מסתכל על עצמו ממקום של שנאה כזו גדולה-

שזה כבר בלתי נסבל.

אני ממזמן הפסקתי לשנוא אנשים- והתחלתי לשנוא את עצמי.

זה לא משנה מה אנשים יגידו, כמה יחמיאו (ואולי ישקרו),

כשאת לא אוהבת את עצמך לא יעזור שום דבר.

כי תמיד תהיה הטלוויזיה ויהיו העיתונים שייראו לך שאת רחוקה מהמונח "זוהרת",

ושיופי זה לא המקרה שלך.

תמיד תהיה מישהי יפה בבצפר שתוכיח לך שלידה את הכי רחוקה מלהיראות טוב. 

אני מרגישה שלא משנה אם אני אהיה אני

או אנסה להיות משהי אחרת טובה יותר-

אני לא אצליח.

ואני משתדלת להיות כמה שיותר אני,

לא לנסות להיות מישהי שאני לא,

כי זה יוצא מאולץ- וזה הכי גרוע.

והדבר הכי גרוע הוא שיש דבר אחד שאני לא יכולה לשנות במראה שלי-

וזה הגובה. כן כן, אני בורכתי ב- 1.83 ס"מ

לא פחות ולא יותר...

וזה גורם לי להרגיש לפעמים מגושמת, גדולה, בהמה, פילה, פרה, גמל,

כמו ג'ונגל שלם.

כל הבנים קטנים לידי,

שלא לדבר על הבנות...

תמיד יש מישהי שעומדת באופק ובולטת לעין- תנחשו מי...

אני תמיד גדולה ליד אנשים, גוליבר כזו.

עד שלפעמים אני משלימה עם זה ומצליחה להתעלם מהעובדה שאני גבוהה כמו גבר,

יבוא היום הזה של לקום בצד שמאל- ולראות הכל באור שלילי.

ואנשים פשוט לא מבינים את זה- אטומים.

יש לי אישיו עם הגובה- מה לעשות.

זה משהו בולט ואי אפשר להסתיר את זה,

ובגלל זה לא תהיה לי ברירה אלא לקבל את זה.

ואני כבר בדרך,

עוד קצת ואני שוכחת את כל תקופת החטיבה שירדו לחיי

ולא נתנו לי מנוחה.

תראו, גובה זה לא הדבר הכי נורא עלי אדמות,

אבל יש רגעים כאלה שזה נראה לי כמו נכות מסוימת או כתם כזה.

אבל כמו שכולם אומרים-

זה מה יש ועם זה נסתדר.

מבטיחה לנסות להיות אופטימית... כמה שרק ניתן.

עריכה, 6/1/08, 17:09

פוסט שרק מוכיח שלפעמים קצת קשה לשכוח