מסע בשלוליות של עומק ושטות

הפי הפי, ג'וי ג'וי,

לא היו לנו היום לימודים!

במקום זה היה לנו יום הכנה לצה"ל

(אוי השמחה, השמחה)

אז בהתחלה הייינו באולם הטקסים של בצפר.

הפרידו אותנו לבנים- בנות,

כאשר הבנים באו יותר מוקדם (כמו שצריך!)

ואנחנו הבנות באנו לנו ב-9 וחצי,

יפיפיות אחרי עוד שעה נוספת של שינה.

בא לנו מרצה שדומה באופן מוזר לאלון גל

(משפחה חורגת, למי שמכיר)

והתחיל לנאום לנו כמה דברים משעממים מאוד על צה"ל.

אחרי הנאומים חוצי הלהבות התחלנו לעבור על כל מיני קיצורים מפגרים

שהצבא של מדינת ישראל ממציא-

שת"ש

ימר"ם

מש"ק

וכו' וכו' וכו'

( יש לי כמה משלי:

זגע"ל- זהירות, ג'ובניק עצלן לפניך

קצינת קר"ב- קפה, רוגעלך, בורקסים

קשמ"מ- קצין שאינו מטריד מינית

וזה יכול להימשך עד מחר...)

אחרי שעברנו על המילים המוזרות האלה,

ניסה המרצה ללמד אותנו שיטות לאכילת שוקולד בטירונות,

 בלי ש-30 זוגות עיינים רעבות יסתכלו עליך.

רעינות מקוריים:

הסתגרות בשירותים בשעות ליילה מאוחרות,

התחבאות מתחת לשק שינה,

והאהוב עליי:

ליקוק של כל השוקולד עד כדי הגעלת כל שאר החיילים,

כדי לוודא שאף אחד לא יעז לבקש ביס... 

אחרי שסיימנו את ההרצאה המרתקת,

התפזרנו לנו בכיתות.

בכיתה המתין לנו חייל קרבי לשעבר שיספר לנו מה עבר עליו בשנות השירות.

לפי מה שאני הבנתי שהמחזור של היחידה שלו (גבעתי)

היה אחד המחזורים היותר מגובשים של אותם שנים.

אחרי כל השיעמומון של אלון גל הוא היה שינוי מרענן,

הוא נתן לנו להבין שצה"ל זה חוויה,

וטירונות יכולה לעבור דווקא לא רע.

כדי להראות לנו כמה היחידה שלו הייתה מגובשת

הוא סיפר לנו שהם הכירו אחד את השני כ"כ טוב,

שאם מישהו היה מפליץ הם היו יודעים מי זה לפי הריח.

אסתטיקה של חיילים זה משהו....

לבסוף חזרנו לנו שוב לאולם,

לשיחה אחרונה עם המרצה.

מטרת היום הזה היה ללמד אותנו שבצבא מפרט הופכים להיות קבוצה,

וששיתוף פעולה ועזרה זה לזה למעשה יקדם אותנו.

כמו כן דיברו איתנו על שיות קרבי כמה שהוא תורם לחיים,

על היחידות השונות,

כמה אפשר להתקדם אח"כ בחיים וכו' וכו'..

אני חושבת שהמטרה העיקרית של היום הזה הוא

שבוגרי בצפר לא ייגמרו בסוף בשק"ם,

מוכרים במבות...

ולעניין אחר לגמרי-

נמאס לי מכמה שאנשים יכולים להיות אגואיסטים,

זה יכול לחרפן אותי ברמות...

כל אחד דואג לתחת שלו,

ועוד מתגאה בזה...

אני אולי חיה בבועה, ואולי אני לא מבינה כלום מהחיים שלי,

ואני גם לא מתיימרת להיות צדיקה או משהו,

אבל אני יודעת שאותי לא חינכו ככה.

תמיד אמרו לי לנסות למצוא את האיזון ואת הפשרה,

שכולם ייצאו מרוצים ושאף אחד לא יידפק...

רק חבל שהאנשים סביבי לא מבינים את זה.

לפעמים אנשים שאני אוהבת ומעריכה יכולים להיות כ"כ אטומים,

וזה חבל שזה ככה.

חילוקי דעות יכולים לבזבז שמן יקר על מריבות וויכוחים.

טוב גם אני לא מושלמת,

אבל אני גם לא מתגאה בפגמים שלי...

ואולי באמת הגיע הזמן שאני אתחיל להתגאות בפאקים שלי...

כי הם למעשה עושים אותי מי שאני.