היום בערב אנחנו הולכים לבקר בבית של המחנכת שלנו,
ולשבת על הספר מחזור.
קשה לי להגיד את זה,
זה משאיר לי טעם מר בפה, אבל-
עוד קצת יותר מ-4 חודשים אנחנו מסיימים בית ספר.
זהו- נגמר.
לא באים יותר ב-8 ורבע בבוקר,
לא מחכים יותר להפסקה כדי להתפרק ולהתחיל לרכל כאילו אין מחר,
לא מריצים דאחקות יותר על המורים,
לא בוכים יותר על ציון נכשל במתמטיקה,
זהו.
עכשיו צריך לשבת ולהתחיל לסכם את השנים,
ולרכז שכבה של 9 כיתות בספר אחד.
לכל ילד יהיה חמשיר קטן עם תמונה שלו בצד.
זהו- כל ילד שהוא עולם ומלואו צריך לסכם בכמה שורות.
היופי הוא שמישהו שיבוא ויסתכל על הספר בעוד כמה שנים יראה את כולנו כשווים-
הוא לא יבחין מי היה מלך השכבה,
מי היה הליצן,
מי היה החנון או מי הייתה השקטה.
בשבילו אנחנו פרצוף מחייך שעם השנים נמחק לו החיוך והוא עכשיו לבוש בירוק.
איך שאנחנו גדלים זה פשוט מפחיד.
בבוקר אני וחברה שלי באוטובוס התחלנו לדבר עם שתי בנות בכיתה ט'.
לשמוע את הסיפורים שלהם היה כמו נוסטלגיה רחוקה,
למרות שבפועל עברו רק שנתיים וקצת.
היום התקופה הזו נראית כ"כ רחוקה...
אני כבר רואה את עצמי יושבת ביומולדת 18 המתקרב,
ופשוט לא מצליחה להוציא מילה מהפה.
פאק- אני בת 18!
איך זה קרה?
מתי? למה? איפה?
קחו אותי, אני רוצה לחזור לגיל 14.
יש לי פחד מהרגשת פספוס כזו.
וזה לא נחמד בכלל.
אני מפחדת שאני ארגיש בסוף השנה כאילו לא חוויתי ב- 100% את הגיל.
פלצני ובנאלי ככל שזה יישמע-
גם אני רוצה לשבת עם הנכדים שלי ולספר להם סיפורים עסיסיים על הסבתא המגניבה שהייתה להם.
גם אני רוצה שהילדים שלי יהיו ישמעו על הבחור החתיך ההוא ועל דה ועל הא,
ויחשבו- אחח, איזו אמא.
היום מ' באה אליי ואומרת לי: "צ'אבי- אנחנו מזדקנות..."
אבוי לי.
אם לומר את האמת,
לא פלא שמ' מרגישה ככה.
היום בעידן שלנו כולם רצים ורצים,
אלוהים יודע לאן.
היום כישישבנו באוטובוס התחלנו לדבר עם בנות מכיתה ט',
ומפה לשם עלה נושא הבנים (זה היה מתבקש).
מתברר שהפרחות הקטנות מחזיקות בחבר.
וכמובן שזה רציני והוא הכי מדהים בעולם, מתוק ומתחשב.
ישבנו אני ומ' ובהינו אחת בשנייה.
זה הרגיש כאילו נתפסנו עם המכנסיים למטה-
ילדות קטנות יש להם יותר ניסיון מאיתנו והן מבינות יותר מאיתנו.
מה אני אגיד לכם- הרגשה לא נעימה.
אבל ברצינות,
תשבו ותעשו עם עצמכם חושבים-
אתם לא חושבים שהיום ילדים מתבגרים מהר מדי ומוקדם מדי?
כאילו הילדות מצטמצמת ואת התמימות מאבדים בשלב יותר מדי מוקדם?
ילדים בכיתה ט' יכולים לספר לי דברים שאני כרגע רק יכולה לדמיין.
ועוד שאלה- האם אני לא בסדר או שהם?
כי לפעמים אני מרגישה שיש לי פגם מסוים-
כן, מעולם לא היה לי חבר, אפילו לא החברויות הקטנות האלה בכיתה ו'.
גם בגן לא.
זה לא אומר שלא אהבתי בנים- ההפך הוא הנכון.
תמיד הייתי מאוהבת במישהו, וזה תמיד נגמר בבכי.
תנו לי להבהיר משהו-
אני לא מתלוננת או משהו כזה.
לא חסר לי כרגע מישהו ואני לא נואשת לחבר או משהו כזה.
אני פשוט מנסה לעצור ולראות-
אולי התפספס לי משהו בדרך,
בלי ששמתי לב...
for ever young?
נקווה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
