אין הרבה מה לכתוב, ליתר דיוק אין איך לכתוב.
קורים הרבה דברים,
אבל קצרה יריעת הדף מלתאר,
אז אני אחסוך לי את העבודה ולכם את הפוסטים המייגעים שאני יודעת לעשות כ"כ טוב.
הימים בי"ב ספורים,
כולם כבר מדברים על הגיוס,
ואני מרגישה מנותקת.
כאילו אני מחוץ להתרחשות,
זה לא קורה לי.
נכנסתי למין בועה כזו, שבה אני עם המחשבות שלי- מה הלאה.
לא חזרו אליי מעיתון "המחנה" של צה"ל.
אם אני התקבלתי או לא רק אלוהים יודע.
אני במין מתח כזה- כמה רושם עשיתי בראיון האישי?
האם אני מתאימה כעיתונאית?
משהו מאוד עיקרי מציק לי-
אני לא מצליחה לקבל בהבעה ציונים גבוהים אלא רק "סבירים".
ואם אני רוצה להיות להיות כותבת בעיתון- משמע אני צריכה כישרון כתיבה.
אולי אני לא הכי מוצלחת בכתיבה- הרי רק יחידי סגולה מגיעים לשם.
וזה דבר שמאוד מציק לי- תמיד הייתי בטוחה בעצמי בלפחות דבר אחד- ביכולות הכתיבה שלי.
אף פעם לא ידעתי אם אני מספיק חכמה, מספיק יפה או מספיק נחמדה-
אבל ידעתי שלפחות בכתיבה אני טובה. בערך.
עכשיו התערער לי הבטחון, אני מרגישה שיצאתי אהבלה לגמרי בראיון האישי
(שאלו אותי מי שר החוץ, ואני עניתי סילבן שלום. גאד דאמט, זו ציפי לבני. ואני ידעתי את זה. מה חשבתי לעצמי?!)
לא חזרו אליי מהעיתון, אחרי שאמרו שתוך שבוע אני אקבל תשובה, וכבר עברו כמעט שבועיים-
אולי אני לא מתאימה. שזה הגיוני מאוד.
כואב לי שלא נותנים לי צ'אנס.
כי מאוד קסם לי הרעיון של לשרת בצה"ל בתור כתבת.
אם אני אצטרך לגמור במשרד מול מחשב ולבלות בהכנת קפה כל היום אני מעדיפה להשתמט ולא לשרת.
אני אדם שצריך אתגר ועניין אינטלקטואלי, אני רוצה לפתח בעצמי דברים.
זה חלק מהצד הפמיניסטי שבי- אני לא חושבת שנשים צריכות להיות נחותות מגברים,
לא בצבא ולא באף אחד מתחומי החיים.
נשים צריכות להגיע לעמדות כוח, להיות בולטות,
שאחת ולתמיד יוציאו מהראש שאשה היא מכונה לייצור ילדים וכל תהליך העשייה שלהם,
שנשים לא טיפשות והם חזקות.
טוב, בלי לבלבל לכם במוח הרבה על תפיסת החיים שלי (אם תבקשו אני אקדיש לזה פוסט שלם)
אני אקצר ואומר: אני מפחדת להישאר תקועה בחיים.
אני רוצה קריירה.
אני רוצה עצמאות. לא רוצה להיות תלויה בגבר שיפרנס אותי.
רוצה בעל שיהיה שווה לי.
נ.ב
אין לי מושג איך מסתם דיבורים על צבא הגענו לנושא הזה של שחרור האשה וכל זה.
מי שיש לו את התשובה שידבר.
ערב מקסים לכולם (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
