מסע בשלוליות של עומק ושטות

אחרי שהייתי מאוהבת בו במשך 3 שנים,

אחרי שכל יום הייתי מחפשת אותו בעיניים-

לראות מה הוא לבש, איך הוא סידר את השיער,

אם יש איזה מישהי חדשה בחיים שלו-

אחרי כל זה הייתי בטוחה שהלב שלי לא יוכל להכיל עוד רגשות שכאלה.

כשלאט לאט הרגשות שלי התחילו לנזול ממני החוצה,

כשהלב כבר לא פעם בחוזקה כשבטעות העיינים שלנו היו נפגשות,

כשהפכתי אדישה לצחוק שלו ולחיוך הממזרי-

אז הבנתי שמשהו נאטם פה עמוק עמוק במקום הסודי שלי.

זה לא שלא ניסיתי.

ואני עדיין מנסה.

אני מנסה לפתוח את הלב שלי לדברים חדשים,

לאנשים חדשים,

לצחוק של מישהו אחר.

אבל הלב בוגד בי.

אני לא מצליחה להפיק ממנו רגשות.

זה כאילו שהפכתי להיות קיר.

אני לא מתאהבת,

אני לא מתרגשת,

אני לא מצליחה לבכות.

כמו רובוט.

אני רואה סביבי אנשים שמצליחים להרגיש ולאהוב.

ואני כמו לב של אבן- לא מרגישה דבר.

כל אדם שעובר מפיח בי תקווה למשהו-

אולי הלב יתעורר מהתרדמת,

אולי זה הוא הוא- האחד.

מעודי לא הייתי כה קרה ומנוכרת.

איפה הלב שלי כשצריך אותו?

למה הפכתי להיות כ"כ סקפטית?

למה אני חייבת לראות הכל מבעד לעיינים עוקצניות ורעות-

למה פתאום הכל נראה לי מטומטם וטיפשי?

ריק. ריק פה בפנים.

תהום חלולה שאין בה כלום.

אין בה חמלה, אין בה כאב, אין בה אהבה.

לעיתים כן מתעורר בי רגש- שנאה.

אני שונאת כל אדם שפגע בי,

אני שונאת אותו- בגללו הפכתי להיות אדם ללא רוח.

ללא נשמה.

למה אני לא מצליחה לאהוב?

למה אני לא מצליחה להתרגש?

למה איבדתי בטחון ביכולת שלי להתאהב?

עד כדי כך השארת בי צלקות?

כל כך הרבה שאלות,

וכ"כ מעט תשובות.