מסע בשלוליות של עומק ושטות

יום חמישי היום.

וואו מרגש.

יש מסיבה היום בערב,

ועם יד על הלב,

אין לי חשק בכלל ללכת.

שוב להתאפר, להתלבש, לגייס מצב רוח,

לנסוע עד לחור איפה שהמועדון נמצא,

לרקוד עד שהרגליים צועקות הצילו,

ולגרש חרמנים מעליי כמו זבובים.

אחחחחחח, חיי הלילה.

אתמול התחפשתי בפעם הראשונה מאז עליתי לתיכון.

התחפשתי לפריקית. כמה מקורי.

האמת שאחותי הציעה לי לשים תחפושת של עוף שיש לנו בבית.

זובי- אני לא רוצה להתחפש ליצור שמוצא את עצמו בסוף בתנור עם פפריקה מרוחה על הגב.

אני לא יכולה לתאר במילים איך זה מרגיש הפורים האחרון בבית הספר.

תמיד בשבילי פורים זה מין סוף שנה,

כי בד"כ מהתקופה שאחרי פורים אני לא כ"כ זוכרת חוויות מבית הספר-

בגלל כל הבגרויות וזה שלא באים כמעט לבצפר.

ההרגשה הזו של הסיכום, המשהו הסופי, עשתה בי מהפכות בבטן.

הדמעות כבר מטפסות במעלה הגרון, מחכות למסיבת הסיום.

מה אני אגיד לכם,

בית ספר זה תקופה נהדרת. פאק- 12 שנים מהחיים שלי.

זה כאילו מאז שאני זוכרת את עצמי אני תלמידה.

איך אפשר לסגור תקופה שכזו?

סיום בית ספר מסמל סוף לילדות.

עכשיו אנחנו אנשים בוגרים, מעכשיו צריכים לקחת את עצמנו בידיים.

נגמרה התקופה של להתנהג כמו ילדים ולחשוב שהעולם כולו מחכה רק לנו.

כי הוא לא.

מרוב דיבורים ושטויות נשרף לי האורז ששמתי על האש.

עכשיו צריך לגרד פחם שחור מהסיר. אני משערת שבערך מחר אני אסיים את הקילוף.

כמה כישרון מבוזבז באדם אחד.

אולי בשבילכם זה ייראה מטומטם או משהו כזה,

אבל אני גאה בעצמי נורא.

הצלחתי להלחין שיר לבד על הגיטרה.

אמנם לנגן אני לא יודעת,

אבל הצלחתי.

כמה אקורדים פשוטים לשיר שכתבתי לא זוכרת מתי,

לחן שפתאום בא משום מקום- וסיימתי.

עכשיו אני רק צריכה לנגן כמו שצריך בלי להיתקע במעברים בין האקורדים.

ייקח קצת זמן, אבל בסוף זה ישתלם.