מסע בשלוליות של עומק ושטות

עוד דקה השעה 00:00

העיינים שלי כבר אדומות מרוב עייפות אבל אני לא מצליחה להירדם.

יותר מדי מחשבות טסות שלי בראש.

וואו, תעצרו את הרכבת, אני רוצה לרדת.

*

אז הייתה מסיבה.

היא אפילו לא הייתה מי יודע מה.

אז רקדתי עם איזה אחד.

כן, הצדיקה של החבר'ה רקדה עם מישו כאילו אין צניעות בעולם.

והכי מצחיק שהייתי בטוחה שהנשיקה הראשונה שלי תהיה איתו.

הוא כבר היה כ"כ קרוב שזה היה כמו איזה סרט שאני ממש לא חלק ממנו.

כאילו אני צופה מהצד.

*

מזל שזה לא קרה.

להתנשק עם מישהו זר במועדון מסריח?

ממש לא החלום הוורוד, של אף אחת.

*

אנחנו סופרים את הימים,

כאילו הגרזן עומד מעל ראשנו,

רק מחכה לתת את המכה שתגבה קורבנות נוספים.

בינינו, אף אחד לא רוצה לסיים בצפר.

כמה זכרונות...

פתאום כל פעולה, על פעילות קטנה בבית ספר, כל מבחן או הפסקה נספרים,

זה היה הטיול האחרון, זה היה החג האחרון בבית ספר,

עוד פחות מ-3 חודשים מסיבת סיום...

זה מדהים שיש דברים שנראים כ"כ מובנים מאליהם,

כאלו שוליים כמו קליפת השום,

ובדקה ה-90 אנו נזכרים עד כמה הדברים האלה ממלאים לנו את החיים.

למה הילדות ברת חלוף?

*

איבדנו את התמימות.

אני איבדתי אותה.

כמה שחברות שלי יגידו שאני תמימה.

אולי אפילו יש משהו חיובי בתמימות המשכרת הזו.

יש לי אמון בבני אדם.

כל אדם היה ילד.

וילד לא יכול להיות רע.

*

והכי עצוב זה שהיו לי תקוות,

ציפיתי שתהיה שנה אחרת.

לא חשבתי שי"ב תהיה שנה כ"כ מאכזבת.

זה פשוט כל פעם קורה לי מחדש-

אני מצפה, מקווה, בונה מגדלים גבוהים,

שבסוף מתמוטטים לי כמו מגדל קלפים רעוע.

*

התקופה האחרונה הייתה מלאה באכזבות ובנפילות קטנות,

שאני אומנם מצליחה לקום מהם,

אבל הם מצטברים לי כמו פיח שחור שממלא אותי מבפנים.

העיתון,

הטסט,

בית- הספר,

המשקל הזה שמראה לי שככל שעוברים הימים אני מגדילה את המסה שלי ביקום.

(נו, במילים חותכות- אני משמינה).

*

אני יודעת שיהיה בסדר.

גם ברגעים הכי קשים שהיו לי בחיים לא נשברתי.

נפלתי,

בכיתי,

עטפתי את עצמי בשיריון-

אבל לא נשברתי.

בסדר,

זו תקופה לא משו.

כולם עוברים את זה.

סה"כ זורמים עם החיים.

*

כמו ברכבת הרים-

לפעמים יש עליות, לפעמים ירידות.

פעם אתה בשיא, פעם אתה בסיר.