מסע בשלוליות של עומק ושטות

הנשיא נתבע על אונס.

בפועל הוא מודה רק על עבירות מין "קלות".

המסר לנשים בישראל- תיאנסו, תוטרדו, תושפלו,

זה לא מפריע לאף אחד.

שום דבר לא ישנה את העובדה שאתן חיות במדינה שובניסטית שרואה בנשים דבר נחות.

בכל גורם מרכזי בארץ- אם זה צבא, משטרה או כנסת,

בכל השובניזם שולט.

אין לנו הנשים ייצוג הולם לא בממשל ולא בכל מקום אחר.

עד כמה שאנחנו בארץ שלנו מלאים בסיסמאות שקופצות יותר מדי גבוה מעל הפופיק,

עד כמה שאנחנו מתיימרים להיות שוחרי צדק ופועלים לפי טוהר המידות-

בתכלס אנחנו מדינה שמתנהלת ע"י אנשים מושחתים,

אנשישם ששום דבר מלבד כסף לא מעניין אותם.

עד כמה הנשיא אשם או לא אשם אני לא יודעת,

אבל אני רוצה לצאת בנוסף לא רק נגד הפרשה המבישה הזו- אלא על כל הפרשות שנסגרות בעיסקת טיעון.

עסקות טיעון זה דבר כ"כ נתעב-

בכל צד שתסתכלו על זה משהו יוצא מסריח-

אם הנאשם באמת אשם, הוא מקבל הקלות בעונש-

הקלות שלא מגיעות לו.

אם הנאשם חף מפשע-

הוא מודה על דבר שלא עשה רק כדי לסיים עם כל הבלאגן.

אבל מי יוצא נרווח-

המדינה. המדינה המקוללת שלנו.

היא לא צריכה לגרור משפטים שנים על גבי שנים,

היא לא צריכה לממן עורכי דין וכספים רבים על ערעורים, משפטים וכל החרא הזה.

אם תבחר בן אדם באופן אקראי מהרחוב,

ותשאל אותו עד כמה הוא מאמין שהמדינה תגן עליו במידה ונעשה לו עוול-

קרוב לוודאי שיענו לך שלמדינה לא אכפת מאזרחיה.

תראו כמה אנשים חיים בחוסר אמון במדינה שלהם וכמה זו מדינת חוסר אמת והגינות-

צדק זה רק בגדר המלצה,

אינטרסים אישיים חשובים יותר.

כל המערכת שלנו רקובה מהיסוד,

המנהיגות שלנו צריכה להימחק,

השחיתויות והתועבות צריכות להיעקר מהשורש.

 העם זקוק למנהיגות אחרת,

מנהיגות שמעבר לכסף מעניינים אותה עוד כמה דברים.

צר לי להגיד זאת,

אבל בקצב הזה אני לא חושבת שנגיע רחוק...

(פוסט קודם בנושא)

אחרי שהייתי מאוהבת בו במשך 3 שנים,

אחרי שכל יום הייתי מחפשת אותו בעיניים-

לראות מה הוא לבש, איך הוא סידר את השיער,

אם יש איזה מישהי חדשה בחיים שלו-

אחרי כל זה הייתי בטוחה שהלב שלי לא יוכל להכיל עוד רגשות שכאלה.

כשלאט לאט הרגשות שלי התחילו לנזול ממני החוצה,

כשהלב כבר לא פעם בחוזקה כשבטעות העיינים שלנו היו נפגשות,

כשהפכתי אדישה לצחוק שלו ולחיוך הממזרי-

אז הבנתי שמשהו נאטם פה עמוק עמוק במקום הסודי שלי.

זה לא שלא ניסיתי.

ואני עדיין מנסה.

אני מנסה לפתוח את הלב שלי לדברים חדשים,

לאנשים חדשים,

לצחוק של מישהו אחר.

אבל הלב בוגד בי.

אני לא מצליחה להפיק ממנו רגשות.

זה כאילו שהפכתי להיות קיר.

אני לא מתאהבת,

אני לא מתרגשת,

אני לא מצליחה לבכות.

כמו רובוט.

אני רואה סביבי אנשים שמצליחים להרגיש ולאהוב.

ואני כמו לב של אבן- לא מרגישה דבר.

כל אדם שעובר מפיח בי תקווה למשהו-

אולי הלב יתעורר מהתרדמת,

אולי זה הוא הוא- האחד.

מעודי לא הייתי כה קרה ומנוכרת.

איפה הלב שלי כשצריך אותו?

למה הפכתי להיות כ"כ סקפטית?

למה אני חייבת לראות הכל מבעד לעיינים עוקצניות ורעות-

למה פתאום הכל נראה לי מטומטם וטיפשי?

ריק. ריק פה בפנים.

תהום חלולה שאין בה כלום.

אין בה חמלה, אין בה כאב, אין בה אהבה.

לעיתים כן מתעורר בי רגש- שנאה.

אני שונאת כל אדם שפגע בי,

אני שונאת אותו- בגללו הפכתי להיות אדם ללא רוח.

ללא נשמה.

למה אני לא מצליחה לאהוב?

למה אני לא מצליחה להתרגש?

למה איבדתי בטחון ביכולת שלי להתאהב?

עד כדי כך השארת בי צלקות?

כל כך הרבה שאלות,

וכ"כ מעט תשובות.

אין הרבה מה לכתוב, ליתר דיוק אין איך לכתוב.

קורים הרבה דברים,

אבל קצרה יריעת הדף מלתאר,

אז אני אחסוך לי את העבודה ולכם את הפוסטים המייגעים שאני יודעת לעשות כ"כ טוב.

הימים בי"ב ספורים,

כולם כבר מדברים על הגיוס,

ואני מרגישה מנותקת.

כאילו אני מחוץ להתרחשות,

זה לא קורה לי.

נכנסתי למין בועה כזו, שבה אני עם המחשבות שלי- מה הלאה.

לא חזרו אליי מעיתון "המחנה" של צה"ל.

אם אני התקבלתי או לא רק אלוהים יודע.

אני במין מתח כזה- כמה רושם עשיתי בראיון האישי?

האם אני מתאימה כעיתונאית?

משהו מאוד עיקרי מציק לי-

אני לא מצליחה לקבל בהבעה ציונים גבוהים אלא רק "סבירים".

ואם אני רוצה להיות להיות כותבת בעיתון- משמע אני צריכה כישרון כתיבה.

אולי אני לא הכי מוצלחת בכתיבה- הרי רק יחידי סגולה מגיעים לשם.

וזה דבר שמאוד מציק לי- תמיד הייתי בטוחה בעצמי בלפחות דבר אחד- ביכולות הכתיבה שלי.

אף פעם לא ידעתי אם אני מספיק חכמה, מספיק יפה או מספיק נחמדה-

אבל ידעתי שלפחות בכתיבה אני טובה. בערך.

עכשיו התערער לי הבטחון, אני מרגישה שיצאתי אהבלה לגמרי בראיון האישי

(שאלו אותי מי שר החוץ, ואני עניתי סילבן שלום. גאד דאמט, זו ציפי לבני. ואני ידעתי את זה. מה חשבתי לעצמי?!)

לא חזרו אליי מהעיתון, אחרי שאמרו שתוך שבוע אני אקבל תשובה, וכבר עברו כמעט שבועיים-

אולי אני לא מתאימה. שזה הגיוני מאוד.

כואב לי שלא נותנים לי צ'אנס.

כי מאוד קסם לי הרעיון של לשרת בצה"ל בתור כתבת.

אם אני אצטרך לגמור במשרד מול מחשב ולבלות בהכנת קפה כל היום אני מעדיפה להשתמט ולא לשרת.

אני אדם שצריך אתגר ועניין אינטלקטואלי, אני רוצה לפתח בעצמי דברים.

זה חלק מהצד הפמיניסטי שבי- אני לא חושבת שנשים צריכות להיות נחותות מגברים,

לא בצבא ולא באף אחד מתחומי החיים.

נשים צריכות להגיע לעמדות כוח, להיות בולטות,

שאחת ולתמיד יוציאו מהראש שאשה היא מכונה לייצור ילדים וכל תהליך העשייה שלהם,

שנשים לא טיפשות והם חזקות.

טוב, בלי לבלבל לכם במוח הרבה על תפיסת החיים שלי (אם תבקשו אני אקדיש לזה פוסט שלם)

אני אקצר ואומר: אני מפחדת להישאר תקועה בחיים.

אני רוצה קריירה.

אני רוצה עצמאות. לא רוצה להיות תלויה בגבר שיפרנס אותי.

רוצה בעל שיהיה שווה לי.

נ.ב

אין לי מושג איך מסתם דיבורים על צבא הגענו לנושא הזה של שחרור האשה וכל זה.

מי שיש לו את התשובה שידבר.

ערב מקסים לכולם (:

זו שאלה לא בדיוק אובייקטיבית.

זה תלוי באיזה סטטוס אתם נמצאים-

אם אתם בזוג או שאתם כמוני-

זאבים בודדים.

♥♥♥

מה שמעצבן אותי זה שוולנטיין זה לא חג אהבה במובן הרומנטי-

זה יום אהבה כללי,

שבו אתה מפנק את מי שאתה אוהב-

חבר, אח, אמא, אבא, כלב, בובת המין הסודית שלך.

 ♥♥♥

באופן מטריד למדי,

מאותו היום שהתוודעתי לקיומו של יום האהבה (בסביבות כיתה ז')

מעתה ואילך כל יום שכזה עבר עליי במרמור כזה שרק רווקות בנות 30 יכולות להבין.

פעם הייתי לוקחת את זה ממש אישית שאין לי עם מי לחגוג ולנטיין-

הייתי חושבת שאני האדם הכי בודד עלי אדמות,

ושאני בחיים לא אמצא אהבה.

אני עדיין לא מצאתי, אבל יש לאן לשאוף..

♥♥♥

האמת שיום האהבה זה יום לחרמנים.

תלכו לקניון הקרוב לביתכם ותראו את כל

חלונות הראווה של חנויות ההלבשה התחתונה מלאים בסטים שבורדל צרפתי היה נבהל מהם-

"ביריות?! חוטיני אדום? ה' ישמור- תועבה!"

♥♥♥

אז אם עוד לא אמרתי-

הפי וולנטיין

יחטוף מחבת בראש,

ואני מתכוונת לזה.

אני בהיכון לתת את הזאפטה של החיים שלי.

כן מחר או מחרותיים אני אמורה לקבל.

תא קולי של אשה במחזור:

" שלום- הגעתם למענה הקולי.

אם ברצונך להשאיר תלונה,

אתם מוזמן לשתות קוקטייל אקונומיקה ורעל עכברים,

ולוודא שרוקנת את כל הכוס.

אחרי כן עלה עד לקומה האחרונה של עזריאלי ועשה שם צניחה חופשית. ללא חבל.

שיהיה לך יום נעים וסע בזהירות"

בשכבה שלנו יש מחסור חמור בבנים נורמלים,

וכשאני אומרת נורמלים אני מתכוונת חתיכים.

הבנים בשכבה שלנו לא מושכים בעליל,

אלא אם כן גורילות עושה לך את זה 

(וזו עוד דרך עדינה להגדיר אותם).

באופן מטריד למדי היפים בבצפר מתרכזים בשכבות הנמוכות,

שזה בעיקר י' ומטה-

ואנחנו הבנות מתחילות להרגיש פדופליות.

כל הבלונדי- בויז מי"א ומי' מתחילים רק לגלות את היתרונות בלהיות בלונדי בויז-

ומתרכזים כרגע בלנסות להתבגר.

הבנים של השכבה שלנו פתאום גילו את הפאקצות מהשכבות למטה,

ככה שאנחנו נשארות מיותמות.

פתאום להישאר כיתה לא נראה לי רעיון כ"כ רע...

יש לי פתרון לכל החנוניות האבודות שלא יודעות מה לעשות כדי להפוך להיות קוליות-

תגדלו ותהיו מורות למתמטיקה!

הגיעה אלינו השנה מורה חדשה למתמטיקה,

שבימים הראשונים לא ידענו איך לעכל אותה.

לאט לאט כשהתרגלנו לבדיחות התמוהות שלה,

גילנו פולנייה מבית טוב שיודעת לצחוק על עצמה ועל כל העולם.

המורה סיפרה לנו שבילדותה היא הייתה מהילדות החנוניות האלה

שכל היום האף היהודי שלהם הסתתר לו מאחורי ספרים.

את השיעורים היא מעבירה כ"כ בכיף שאנחנו לא מרגישים בכלל שזה היה שיעור מתמטיקה.

היא מורה באמת אחת המגניבות,

והיא מוכיחה שבלהיות חנונית יש כמה יתרונות...

זכר לימים הטובים:

א' אחותי האהבלה: "מה? מטאליקה זה מטאל?!"

אני: "לא, זה מוזיקה חסידית"

מפניני הלשון של המורה למתמטיקה,

אחרי שביום אחד גילנו אצלה 3 טעויות בפתירת תרגיל:

"המורה מה עובר עלייך?!"

המורה: "מכבש גינה"

טוב,

אני אצתי רצתי לי לצפות בנועם הכוורן השווה מטייל לו באיים הקאריבים בתחתונים,

אז אתם מוזמנים לקחת את הישבן החטוב והענוג שלכם ולעוף לי מהעיינים.