ישבתי אצלה בחדר, כולו בלגן ומלא ניירות. ודיברנו ודיברנו, היא נותנת עצות ואני דוחה אותם על הסף.
"אבל אני ככה, ואני ככה, וזה לא יקרה". כשמסתכלים אחורה רואים שאחרי כל מפגש שלנו הלכתי ועשיתי עוד צעד אמיץ.
היא דיברה על דברים ברומו של עולם, זה היה נשמע כמו תכנית עצות לחיים ברדיו. הקשבתי לה וביני לביני גיחכתי.
אבל הקשבתי. היא חייכה וצחקה ואני השבתי לה חיוך ריק.
רציתי לבכות, אבל לא הצלחתי. רציתי לבכות כי היא אמרה דברים כ"כ נכונים. המון פחדים עלו בי והציפו אותי.
הרגשתי דפוקה, הרגשתי שאני הורסת לעצמי את החיים, שאני שמה לעצמי רגל בדרך אל האושר. שאני מתעסקת בתפל ולא בעיקר.
אבל יום אחרי זה הלכתי ועשיתי את מה שהיא אמרה לי לעשות. והייתי אמיצה.
תרגיל שהיא הביאה לי לפגישה הבאה שלנו- הדברים שחוסר הבטחון משרת:
* חוסר הבטחון שלי משרת נוחות. הרבה יותר נוח לי להשאר בפינה הקטנה שלי. לא לצאת ולהלחם על מה שחשוב לי.
הרבה יותר נוח להגיד "זה לא יקרה" "אני לא כזו" "אני לא אדם שמקבל מה שהוא רוצה". כי אם לא הייתי אומרת
לעצמי את כל זה הייתי חייבת לצאת ולהלחם. וזה כאמור- מאוד לא נוח.
* חוסר הבטחון שלי משרת את יצר ההשרדות שלי. ברגע שאני נותנת לפחד שלי לשלוט בי ככה אני שורדת. כשאני
לא לוקחת סיכונים מיותרים אני מונעת את הפגיעה. זה עקרון מאוד פשוט- ניתן לדוגמא את הדילמה הגדולה-
מה עדיף לאהוב ולהפגע או לא לאהוב וככה גם לא להפגע לעולם?
* זה משרת את המודעות שלי. כשאני חסרת בטחון אני מאוד מודעת לעצמי. ככה אני בבקרה ובשליטה מלאה על
מה אמרתי, ואיך הלכתי, ואיך השיער שלי נראה בדיוק עכשיו. חוסר מודעות יכול להביא אותי לעשות דברים מוזרים,
ולעשות שטויות, ומה יגידו עליי.
* משרת את הצורך שלי באהבה. איך נסביר את זה? בנאדם שמת על עצמו לא תמיד אהוב. לפעמים הוא גם אהוב
מאוד, ולפעמים לא. כשאני חסרת בטחון אני גורמת לאנשים להרגיש יותר טוב עם עצמם, ואולי ככה הם מעוניינים יותר
בקרבתי. חוסר הבטחון שלי גורם לאנשים לאהוב את עצמם יותר, וככה לאהוב אותי.
כשאני מעלה את המחשבות האלה מהתת מודע אל המודע וכותבת את זה במילים ממשיות אני קצת מתבלבלת,
ויכול להיות שמחר אני כבר לא ארגיש ככה.
התהליך הזה עם עצמי הוא קשה. קשה יותר מכל דבר בחיים האלה.
אף פעם לא ידעתי שיהיה לי כ"כ קשה לאהוב את עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
