מסע בשלוליות של עומק ושטות

עוד דקה השעה 00:00

העיינים שלי כבר אדומות מרוב עייפות אבל אני לא מצליחה להירדם.

יותר מדי מחשבות טסות שלי בראש.

וואו, תעצרו את הרכבת, אני רוצה לרדת.

*

אז הייתה מסיבה.

היא אפילו לא הייתה מי יודע מה.

אז רקדתי עם איזה אחד.

כן, הצדיקה של החבר'ה רקדה עם מישו כאילו אין צניעות בעולם.

והכי מצחיק שהייתי בטוחה שהנשיקה הראשונה שלי תהיה איתו.

הוא כבר היה כ"כ קרוב שזה היה כמו איזה סרט שאני ממש לא חלק ממנו.

כאילו אני צופה מהצד.

*

מזל שזה לא קרה.

להתנשק עם מישהו זר במועדון מסריח?

ממש לא החלום הוורוד, של אף אחת.

*

אנחנו סופרים את הימים,

כאילו הגרזן עומד מעל ראשנו,

רק מחכה לתת את המכה שתגבה קורבנות נוספים.

בינינו, אף אחד לא רוצה לסיים בצפר.

כמה זכרונות...

פתאום כל פעולה, על פעילות קטנה בבית ספר, כל מבחן או הפסקה נספרים,

זה היה הטיול האחרון, זה היה החג האחרון בבית ספר,

עוד פחות מ-3 חודשים מסיבת סיום...

זה מדהים שיש דברים שנראים כ"כ מובנים מאליהם,

כאלו שוליים כמו קליפת השום,

ובדקה ה-90 אנו נזכרים עד כמה הדברים האלה ממלאים לנו את החיים.

למה הילדות ברת חלוף?

*

איבדנו את התמימות.

אני איבדתי אותה.

כמה שחברות שלי יגידו שאני תמימה.

אולי אפילו יש משהו חיובי בתמימות המשכרת הזו.

יש לי אמון בבני אדם.

כל אדם היה ילד.

וילד לא יכול להיות רע.

*

והכי עצוב זה שהיו לי תקוות,

ציפיתי שתהיה שנה אחרת.

לא חשבתי שי"ב תהיה שנה כ"כ מאכזבת.

זה פשוט כל פעם קורה לי מחדש-

אני מצפה, מקווה, בונה מגדלים גבוהים,

שבסוף מתמוטטים לי כמו מגדל קלפים רעוע.

*

התקופה האחרונה הייתה מלאה באכזבות ובנפילות קטנות,

שאני אומנם מצליחה לקום מהם,

אבל הם מצטברים לי כמו פיח שחור שממלא אותי מבפנים.

העיתון,

הטסט,

בית- הספר,

המשקל הזה שמראה לי שככל שעוברים הימים אני מגדילה את המסה שלי ביקום.

(נו, במילים חותכות- אני משמינה).

*

אני יודעת שיהיה בסדר.

גם ברגעים הכי קשים שהיו לי בחיים לא נשברתי.

נפלתי,

בכיתי,

עטפתי את עצמי בשיריון-

אבל לא נשברתי.

בסדר,

זו תקופה לא משו.

כולם עוברים את זה.

סה"כ זורמים עם החיים.

*

כמו ברכבת הרים-

לפעמים יש עליות, לפעמים ירידות.

פעם אתה בשיא, פעם אתה בסיר.

יום חמישי היום.

וואו מרגש.

יש מסיבה היום בערב,

ועם יד על הלב,

אין לי חשק בכלל ללכת.

שוב להתאפר, להתלבש, לגייס מצב רוח,

לנסוע עד לחור איפה שהמועדון נמצא,

לרקוד עד שהרגליים צועקות הצילו,

ולגרש חרמנים מעליי כמו זבובים.

אחחחחחח, חיי הלילה.

אתמול התחפשתי בפעם הראשונה מאז עליתי לתיכון.

התחפשתי לפריקית. כמה מקורי.

האמת שאחותי הציעה לי לשים תחפושת של עוף שיש לנו בבית.

זובי- אני לא רוצה להתחפש ליצור שמוצא את עצמו בסוף בתנור עם פפריקה מרוחה על הגב.

אני לא יכולה לתאר במילים איך זה מרגיש הפורים האחרון בבית הספר.

תמיד בשבילי פורים זה מין סוף שנה,

כי בד"כ מהתקופה שאחרי פורים אני לא כ"כ זוכרת חוויות מבית הספר-

בגלל כל הבגרויות וזה שלא באים כמעט לבצפר.

ההרגשה הזו של הסיכום, המשהו הסופי, עשתה בי מהפכות בבטן.

הדמעות כבר מטפסות במעלה הגרון, מחכות למסיבת הסיום.

מה אני אגיד לכם,

בית ספר זה תקופה נהדרת. פאק- 12 שנים מהחיים שלי.

זה כאילו מאז שאני זוכרת את עצמי אני תלמידה.

איך אפשר לסגור תקופה שכזו?

סיום בית ספר מסמל סוף לילדות.

עכשיו אנחנו אנשים בוגרים, מעכשיו צריכים לקחת את עצמנו בידיים.

נגמרה התקופה של להתנהג כמו ילדים ולחשוב שהעולם כולו מחכה רק לנו.

כי הוא לא.

מרוב דיבורים ושטויות נשרף לי האורז ששמתי על האש.

עכשיו צריך לגרד פחם שחור מהסיר. אני משערת שבערך מחר אני אסיים את הקילוף.

כמה כישרון מבוזבז באדם אחד.

אולי בשבילכם זה ייראה מטומטם או משהו כזה,

אבל אני גאה בעצמי נורא.

הצלחתי להלחין שיר לבד על הגיטרה.

אמנם לנגן אני לא יודעת,

אבל הצלחתי.

כמה אקורדים פשוטים לשיר שכתבתי לא זוכרת מתי,

לחן שפתאום בא משום מקום- וסיימתי.

עכשיו אני רק צריכה לנגן כמו שצריך בלי להיתקע במעברים בין האקורדים.

ייקח קצת זמן, אבל בסוף זה ישתלם.

העולם מלא בדברים קטנים וטובים.

פשוטים.

הפשטות של צלילי הגשם על המדרכה.

הרוח על החלון.

הפשטות שבחיוך על פניו של ילד.

חתול מלקק מגביע גבינה.

ריח של עוגה נאפית בתנור.

הפשטות שבחיבוק קטן.

בצליל מיתר בודד של גיטרה.

הד שנישא בהרים.

הפשטות שבשקיעה, שממלאת את הלב כל פעם מחדש.

הפשטות שבלשמוע צחוק.

דף מספר ישן.

ריח של דשא רטוב.

הפשטות בזוג שהולך בקצה הרחוב יד ביד.

הפשטות שבלדבר.

הפשטות שבלחם- קמח עם מים בחום של 180 מעלות למשך חצי שעה.

בנאדם לא צריך הרבה.

בגד חם,

פת לחם וכוס מים.

והוא מאושר.

לאן איבדנו את כל הפשטות הזו?

למה זרקנו את הדברים הפשוטים, הבסיסיים,

נטשנו אותם לטובת רדיפה אחר דברים שלא בטוח שיסבו לנו אושר?

למה אי אפשר להתספק במה שיש?

עליי.

זה ברור.

אגב, עוד פעם הציל אותי הנושא החם בישרא מיובש בבלוג.

אני אשכרה ישבתי עכשיו 20 דקות דיפדפתי בין בלוגים וחיפשתי רעיון לפוסט.

עכשיו מצאתי.

שנתחיל?

עובדה מס' 1:

אני בגובה 1.83

עכשיו כולם יפערו פה,

יגידו זה מוזר. איזה ענקית, גוליבר או וואטבר.

כשתסיימו תמשיכו הלאה לעובדה הבאה.

עובדה מס' 2:

עד היום אני מוצצת אצבע.

ויש לי שמיכי (שמיכת פיקה ירוקה).

השמיכי הזו חברה נאמנה כבר 13 שנים.

עובדה מס' 3:

עברתי כבר 6 בתי ספר. מכיתה א' עד עכשיו, י"ב.

עובדה מס' 4:

אני פמיניסטית.

אם היה לי רובה הייתי יורה בכמה שובניסטים שאני מכירה.

עובדה מס' 5:

אף פעם לא היה לי חבר.

אף פעם לא התנשקתי.

עובדה מס' 6:

אני מתה על חתולים ג'ינג'ים.

עובדה מס' 7:

רק פעם בחיים עליתי על משטח קרח.

וגם זה היה סיבוב מסכן שבו נדבקתי למעקה וכמעט לא יכולתי לזוז.

מאז אמרתי- בחיים אני לא אנעל שוב מחליקיים.

עובדה מס' 8:

אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 9 וחצי.

עובדה מס' 9:

שנה שעברה טרם נכנסתי לעולם הבלוגים,

חשבתי שבלוג זה דבר מטומטם ומיותר.

היום אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי הבלוג הזה שהפך להיות כבר חלק ממני.

עובדה מס' 10:

כבר היה לי בלוג פה בישרא.

חשבתי שאני אגיע איתו לפסגות הרים גבוהות מאוד.

טעיתי.

עובדה מס' 11:

עד לפני חודשיים אף אחת מהחברות שלי לא ידעה שאני מנהלת בלוג.

יעני הבלוג היה אישי.

עובדה מס' 12:

יש לי אחות קטנה שדומה לי שתי טיפות מים.

כל יום היא חוזרת הביתה כועסת שכל היום צעקו לה וקראו לה בשם שלי.

שזה מצחיק אותי תמיד.

עובדה מס' 13:

אחותי הקטנה בטיול עכשיו של שבוע.

וכבר מיום ראשון בערב לא ראיתי אותה.

אני מתגעגעת נורא.

עובדה מס' 14:

לפני שבועיים זו הייתה הפעם הראשונה שחיסלתי חבילת שוקולד שלמה לבד.

סוג של הישג? לא בטוח.

מיותר לציין את האימה שלי אח"כ כשראיתי את טבלת הקלוריות מאחורי העטיפה.

עובדה מס' 15, אחרונה חביבה:

פעם התחיל איתי אתיופי בעבודה שלי כמלצרית.

הוא הבטיח לי שאם אני אתחתן איתו הוא יבנה לי בית,

יקנה לי אוטו, ויוליד לי ילדים יפים כמוני.

בסוף הלכתי להביא לו עוד בירה כי הוא לא היה שתוי מספיק.

העיקר בסוף הוא השאיר לי 100 שקל טיפ.