מסע בשלוליות של עומק ושטות

 

  פרק 1- שום דבר לא ידוע, לא שנה לא שבוע

 

  " לקחתי את ה-MP3 ושמתי את נעלי הספורט שלי. בקבוק מים קפוא כבר חיכה לי במקפיא. וואו, כמה זמן לא יצאתי  לרוץ. 

  כשיצאתי מפתח הבניין הכתה בי רוח ערב חמימה. כן, אלו היו ימי אמצע הקיץ. ימים חמים, ששלווה מסתורית אופפת אותם.

  לא הרבה יודעים, אבל הקיץ זו העונה האהובה עליי. אין כמו הקיץ. השמש היוקדת והשמיים התכולים מעלים בי תחושה של חופש,

  של משהו אינסופי. זה נשמע קצת קיטשי, אני יודע, אבל אני תמיד נהיה קצת רומנטי בתקופה הזו של השנה.

  התחלתי להריץ שירים בנגן, עובר שיר ועוד שיר.

  תזכורת לעצמי- אני חייב לרענן את השירים החורפיים השקטים למשהו קצת יותר עליז ומרענן. אחרי שעברתי את הפארק ואת

  המרכז המסחרי, הרגליים החלו לכאוב לי. אני לא מתפלא- כבר הרבה זמן שלא הוצאתי את העצמות היבשות האלה לריצה.

  נחשב את זה, אם אני אתחיל מהיום בשגרת ריצות יומיומית, תוך חודש וקצת אני חוזר לכושר.

  כל פעם אוסיף עוד 5 דקות לריצה, ועוד 10 דקות של מתיחות.

  אני נושף ומתנשף, המוח מתחיל להריץ מחשבות. ובין מחשבה למחשבה, ממש בלי להתכוון, נזכרתי בה.

  כאילו באופן אוטומטי עלתה בזיכרוני השיחה האחרונה שלנו. ניסיתי לסגת מהמחשבות עליה.

  הרמתי את הראש מהמדרכה וראיתי שכבר עקפתי את המתנ"ס העירוני.

  החלטתי שאני אמשיך עד לבנק ליד השדרה הראשית ומשם אני אעשה פרסה בחזרה הביתה.

  "תגיד, מה קרה לנו? למה דברים לא כמו שהיו פעם?"

  חלפתי ליד תחנת האוטובוס שבה תמיד היינו לוקחים את האוטובוס לכיוון הים.

  "תסביר לי למה כל השקט הזה? למה אנחנו לא יכולים לאהוב כמו שאהבנו פעם?"

  עצרתי כדי לקחת לגימה מהבקבוק. דאמט, המים עוד קפואים.

  "כל כך הרבה שאלות יש לך, אבל לי אין תשובות. רע לך? אז תלכי, תלכי ואל תחזרי יותר"

  והיא הלכה. נפרדנו לפני שנים, היא נסעה רחוק, וכבר מזה שנתיים שלא ראיתי אותה. 

  "הזמן הוא המרפא הטוב ביותר של פצעי הלב"- זו אמירה עם אחריות. ואכן, הזמן עשה את שלו,

  ואני לאט לאט חוזר לעקם את הפה  בחצי חיוך. אני מקווה שיום יבוא ואני אוכל לעקם את הפה לגמרי.

  הרבה שאלו אותי למה נפרדנו. והאמת- אני בעצמי לא ממש יודע.

  תמיד הייתי גרוע בהגדרות ובתיוגים. יש את אלה שנפרדים בגלל "הבגידה", יש כאלה שנפרדים בגלל "חוסר באהבה",

  ויש כאלה שנפרדים בגלל "שעמום".

  ואנחנו?

  אני מעולם לא חשבתי לבגוד בה. ואהבה- כמה אהבה הייתה בינינו.

  אני לא חושב שעוד ניתן בימינו לאהוב ככה.

  ושעמום זו מילה שאני בכלל לא מכיר בלקסיקון שלי. אז למה בכל זאת נפרדנו?

  היא רצתה לבלוע את החיים. העולם היה מונח לרגליה,

  אם היא רק הייתה מקישה באצבעה היא מקבלת את מבוקשה.

  היא הייתה נסיכה ואני בטעות נפלתי אל זרועותיה, כאילו הגורל תעתע בנו.

  אלו היו ימים אחרים. היינו ילדים תמימים.

  הגיע היום והיא רצתה לפרוש כנף ולכבוש את העולם.

  אני הייתי בחור פשוט שלא רצה יותר מדי- לעבוד קצת, אולי ללכת ללמוד משו, למצוא לי את הפינה השקטה שלי.

  אבל היא אהבה זוהר, היא הייתה כולה רוח וצלצולים. לא התאים לה השקט.

  חשבנו שהאהבה תגבור על הכול. כמו בטלנובלות- כנגד כל הסיכויים. חשבנו שהלבד יטריף את שנינו.

  עכשיו כשהתחילו ימי הקיץ היא עולה במחשבותיי לעיתים תכופות.

  ימי הקיץ מזכירים לי את הימים הראשונים, כשעוד גרתי ממול לבית הספר.

  אני זוכר שהיינו מטפסים על השער בכניסה לבית הספר, וכשהגענו לראש הגדר היינו נעצרים ומסתכלים על החצר כולה.

  החצר של בית הספר הייתה מלאה עצים ירוקים וחלקת דשא גדולה.

  בין העצים עבר שביל ארוך שהקיף את החצר ואת מבנה הכיתות.

  על השביל לרוב היו חתיכות של בלוטים ועלים רבים שהיו נושרים מהעצים, כשהגיע הסתיו.

  אהבנו לעמוד על הגדר ולהביט על השלכת הצהובה- זהובה.

  הלב היה מתמלא בחום ובהתרגשות כשהיינו מריחים את העלים היבשים

  ואת הרוח שנושאת עימה את אותות החורף המתקרב.

  נזכרתי באותו יום שעשיתי לה זר לראש והרכבתי אותו מעלים כתומים- חומים שאספתי מהחצר.

 

  כשראיתי שכבר עברתי את כל השדרה הראשית, עשיתי אחורה-פנה והמשכתי לכיוון הבית.

  הסתכלתי מימיני ומשמאלי וכשראיתי שאין אף אחד מסביבי, ניגבתי דמעה בודדה שנפלה לי על הלחי."

 

 

  פרק 2- זה היה באחד מימי ספטמבר

 

  הגעתי הביתה וחלצתי את הנעליים. רשמתי לעצמי תזכורת- לא לרוץ יותר עם הנעליים האלה.  

  כשנכנסתי למקלחת בכדי לשטוף את המאמץ, התחלתי להרהר.

  זה היה צפוי שאני אשקע במחשבות מפני שהמקלחת היא זמן שבו אתה נמצא במקום סגור ושקט,

  רק אתה עם עצמך ואין אף אחד מסביב.

  ניסיתי לנבור ולחפש תשובה מדוע אני לא מפסיק לחשוב עליה למרות שעבר כל כך הרבה זמן.

  זה נכון שמאז שהיא עזבה לא הייתה עוד אחת אחרת בחיי,  וזה נכון שהיא הייתה אהבה ראשונה.

  אהבה ראשונה- המילה הזו מעלה אצלי כ"כ הרבה רגשות.

  אנשים חכמים יאמרו שאני חייב להתגבר, שאני צריך לשים את הסיפור מאחורי.

  הבעיה היא שאנשים חכמים חושבים עם השכל ולא עם הלב.

  ואולי אנשים חכמים לא יודעים -למרות שהם חכמים- אבל הלב אף פעם לא פועל כמו שמצפים ממנו.

  אם הלב היה בוחר בחירות ראויות ומתאימות, אני בטוח שהרבה בעיות היו נפתרות. הלב שלי בחר אותה,

  והלב שלי נפרד ממנה לפני שנים. עכשיו הוא מסרב לבחור במישהי אחרת. המוח מאשר, אבל הלב מסרב.

  הכרתי בנות יפות, בנות חכמות, כל מאווי הלב היו מונחים לפניי.

  בימינו יש הרבה פיתויים בדרך. אבל הלב לא התפתה, הוא לא הלך אחרי ריגושים זולים.

  זה היה באחד מימי ספטמבר, ימים של תחילת הלימודים. אני בדיוק התחלתי ללמוד בשנתי האחרונה בתיכון.

  היום הזה חרוט במוחי. עד כה נדמה כי זה היום ששינה את חיי.

  נכנסתי בשער בית ספר, חולף ליד הגדר שבילדותינו היינו כל הילדים מטפסים עליו בשעות שהשער היה סגור.

  אני זוכר שמיד אחרי שסיימנו את יום הלימודים היינו רצים לבית הספר של הגדולים,

  להביט בהם יוצאים ברעש גדול מהחצר אל הרחוב.

  כשהשוער חיכה שאחרון התלמידים והמורים יצא, הוא היה נועל את השער והולך ברגל לביתו שהיה מעבר לכביש.

  או אז היינו מסתערים, מטפסים ועושים תחרות מי מגיע ראשון לראש הגדר.

  אני אף פעם לא ניצחתי. זה כי אני לא יכול להיות ראשון. אני פשוט בנוי ככה.

  זה די מדהים כשמסתכלים אחורה- אז תלמידי התיכון היו נראים לנו כ"כ גדולים. הם היו נערצים,

  לא חשבנו שאי פעם נגדל ונהיה כמוהם-  בוגרים.

  אבל גם זמננו הגיע ועלינו לתיכון.

  אחרי שעברתי את השביל הארוך שמוביל מהשער אל בניין בית הספר,

  עובר בדרכי בין העצים הגבוהים, מריח את הסתיו הקרב, נכנסתי לבניין הכיתות.

  והיא עמדה שם. לא מישהי מיוחדת מאוד. לא אלה שמימית מוארת ומוקפת בהילה.

  סה"כ נערה פשוטה, לבושה בתלבושת בית ספר.

  מהמבט על פניה הבנתי שהיא חדשה בבית הספר. היא עמדה מבוישת, לא ידעה את מקומה,

  ראו על מחוות גופה שלא נוח לה במקומה.

  למרות שאני בד"כ לא מאוד חברותי ולא מאלה שתמיד עוזרים, ניגשתי אליה.

  כששאלתי אותה לשמה ראיתי את ההקלה על פניה.

  בכל זאת, היא עמדה שם מבולבלת ולא ידעה לאן ללכת, המקום היה זר לה.

  מהשיחה איתה הבנתי שגם היא מתחילה את שנתה האחרונה בבית הספר.

  לא יודע למה, הידיעה הזו שימחה אותי. אולי כבר אז הלב ידע שהוא רוצה אותה קרוב.

  היו לה עיניים טובות. הם הביעו הרבה רגש וטוב לב.

  אומרים ששמונים אחוז מהתקשורת בין בני אדם היא בשפת הגוף ובטון הדיבור, ולא במילים.

  ואני איכשהו הצלחתי להרגיש אותה בלי שהיא תגיד הרבה. היא זרקה לי כמה מילים מבוישות, שאלה היכן הכיתה שלה.

  הנחתי אותה- אחרי המסדרון ימינה, הכיתה השלישית. ממש ליד הכיתה שלי.

  היא הייתה האהבה הראשונה. האהבה היחידה שידעתי.

  עם הזמן כשהתבגרתי פיתחתי לי אלרגיה לאנשים. וזה לא שאני בודד- ההיפך יאמר.

  אני מוקף באנשים כל הזמן. אולי זה האדישות שמושכת אנשים אליי או האופטימיות.

  אבל לפעמים אין לי כוח לאף אחד. כ"כ הרבה שטויות אנשים מוציאים מהפה, שזה כבר מרגיז.

  עוד דבר שלמדתי הוא לשמור על החברים הטובים קרוב. למדתי להבדיל מיהו חבר אמיתי ומי צבוע.

  אבל היא הייתה שונה. היא לא הייתה חבר קרוב, לא חבר רחוק, ולא סתם בנאדם. היא נכנסה לי ללב.

  לא ידעתי שבכלל אני יכול להתקרב ככה למישהו.

  היא הסירה ממני את השריון שעטף אותי. כל חומה שבניתי היא הפילה.

  הבעיה היא שעכשיו אחריה נעטפתי בשריון קשיח יותר ממה שהיה קודם.

  נהייתי אטום לסביבה, ובעיקר לנשים.

  כל מישהי שאני רואה ישר עומדת על המאזן מולה, והיא תמיד מנצחת.

  אין אף אחת שתדמה לה, שתשתווה לה, או אפילו שתראה כמוה.

  כשהיא הלכה רחוק מכאן ולא חזרה, חשבתי שעולמי חרב.

  לקח לי זמן להבין שזה היה הדבר הכי נכון לשנינו. ובעיקר לה.

  טוב לה עכשיו. אז מי אני שאעצור אותה בדרכה אל האושר?

  חברים ניסו לשדך לי בנות כמה וכמה פעמים. לא בהצלחה מרובה.

  ג'ו תמיד אומר לי- "מה איתך בנאדם? לנצח תהיה הסמרטוט שנזרק לטובת ארץ אחרת?".

  ולי אין מה לענות לג'ו. אני רק שותק.

  ג'ו לא יודע, אבל אני עוד מחכה ליום שהיא תחזור. אני שומר לה אמונים.

  שלא יהיה לה ספק- היא האחת והיחידה, ולא היו לפניה וגם לא יהיו אחריה."

 

 

  פרק 3- אריאל

 

  "מזה כמה שנים אני מתהלך לי בשוק הפנויים- פנויות. כמו דג ששוחה כנגד הזרם- אני לא מוצא את מקומי.

  ניסיתי לצאת כמה וכמה פעמים עם בחורות מכל הסוגים. יצאתי עם בחורות יפות, חכמות, מושכות ואינטלקטואליות.

  אבל בכל פעם שנפגשנו והתקדמנו בשיחה הבנתי שחסר לי ניצוץ.

  כבר ממזמן הבנתי שהלב שלי מסרב לבחור מישהי מאז שהיא עזבה.

  בכל פעם שג'ו היה קופץ מולי ומכריז "יש לי מישהי להכיר לך" הייתי חושב לעצמי לרגע, ומסרב.

  אחרי הפצרות ותחנונים של ג'ו אני בד"כ מסכים. החלטתי לא לפסול אף אחת, לתת לעצמי וללב שלי הזדמנות.

  הבעיה היא שבכל פעם אני מתאכזב מחדש. הן משעממות אותי.

  לא משעממות ברמה מנטאלית ובשיחה, הם משעממות במישור הרגשי. הלב לא פועם בחוזקה כמתבקש.

  ג'ו מזלזל בצורך שלי להתרגש. הוא אומר שהחיים הם לא סרט של דיסני, ואני מסכים איתו.

  ובגלל זה אני בדרך כלל גורר את עצמי לדייט שני, כדי לבדוק אם לא פספסתי משהו בפעם הראשונה.

  אבל בפעם השנייה אני קובע את גזר הדין, ואחרי שאני פוסל משהו- שום דבר לא יעזור.

  וזו גם הסיבה שאני לבד.

  אני לא יכול להתלונן, וגם אין לי זכות לכך- מפני שטוב לי ככה.

  לא רע לי עם עצמי. אפילו אפשר לומר שאני היום הרבה יותר שלם עם מי שאני מאשר בעבר.

  השנים הרבות האלה של הלבד גרמו לי להבין מי אני ומה אני רוצה מעצמי-  וזה דבר ששום קשר זוגי לא יוכל להשיג.

  וזה גם לא שטוב לי כ"כ עם הבדידות. הגעגועים אליה לפעמים כואבים כמו סכין בבטן, ואולי אף יותר.

  עם הזמן הם פחתו משמעותית ודהו, כמו פצע עמוק שמגליד אך משאיר צלקת.

  לפני הרבה זמן קראתי באינטרנט סיפור אישי של מישהו.

  אותו בחור מספר על השנים בהם היה אדם שמן. לא שמנמן- שמן.

  הוא סיפר איך בילדותו ובעיקר בגיל ההתבגרות הוא סבל. זה לא היה סבל של לעג ושל הצקות- אלא הסבל מהרגשת החריגות.

  האירוע ששינה את חייו היה אותו יום שהוא הלך למסיבה עם חברים, וחבר שלו ניסה להכיר לו מישהי.

  הוא מספר כי כבר ממבט הלעג שעל פניה כשעמדה מרחוק הבין כי אין לו סיכוי.  

  סופו של הסיפור היא שהבחורה פשוט צחקה והלכה לה, והשאירה אותו עם המון כאב וכעס.

  לאותו קטע שהבחור פרסם נרשמו כ-1689 תגובות.  

  כשקראתי את התגובות ראיתי שאנשים פשוט נדהמו מהכתיבה היפה ומהכישרון,

  והבחור (שרזה ביינתים 30 קילו) קיבל המון חיזוקים. אותי הדבר די קומם.

  מה הכישרון בלספר פשוט את הסיפור שלך? זה לא כישרון- זו המציאות.

  הוא פשוט בא וכתב כל פרט ופרט מחייו, באומץ ובכנות.

  לבני אדם יש נטייה להיות רגשניים נוכח סיפורים כאלה רומנטיים וגדולים מהחיים על החלטות,

  ועל שינוי משמעותי ועל עבר עם כאב.

  זה הרי מאוד מרגש לחשוב על בנאדם שדרכו עליו כל חייו והיום הוא משתין על כולם בקשת.

  אבל בני אדם לא יודעים שאחרי שכל מחיאות הכפיים והטפיחות על השכם מסתיימות,

  נותרת נפש פצועה שחוותה הרבה כאב והשפלה.

  מהתגובות שקראתי הבנתי שהקוראים פשוט ראו את הסיפור כמשהו מאוד מרשים ומאוד ראוי להערצה,

  אבל לא הבינו שזה סה"כ בחור שבא לספר על תקופה מאוד מסריחה בחיים שלו.

  ולמה אני מזכיר את הבחור והסיפור שלו והתגובות באינטרנט?

  מפני שהסיפור שלו דרבן אותי ונתן לי דחיפה לשנות את החיים שלי.

  והחיים שלי היו בשפל, הכאב על העזיבה שלה- אהבתי הראשונה- היה חד ונותר עומד במרכז הלב שלי, עוקר ממני כל שמחה.

  כל זה עד ליום שבו הכרתי את אריאל"

 

 

  פרק 4- קצת אור בתוך החושך האינסופי

 

  "לאהובתי הראשונה קראו מרי.

  זה מוזר שעד עכשיו לא הזכרתי את שמה ולו פעם אחת.

  אולי הסיבה לכך היא שכל פעם ששמה עולה על שפתיי אני מרגיש דקירה בלב.

  היום ישבתי וספרתי את הימים מאז שהיא עזבה. שנתיים וקצת.

  כבר 789 ימים שאני לא רואה את פניה, שאני לא מרגיש את השפתיים שלה על שלי,  שהריח המוכר של שיערה לא עולה באפי.

  זה כואב. כואב בגלל הידיעה שהיא רחוקה אלפי קילומטרים אבל חיה וגדלה בתוכי כמו גידול ממאיר.

  בלילות לפעמים הייתי חושב שאני אמות ביום שבו אני אראה אותה שוב.

  וכן, הייתי מוכן למות ולעקור לעצמי את הלב רק כדי לראות אותה שוב.

  את אריאל הכרתי לפני חודש. היא הגיעה לחנות הספרים שלנו וביקשה עבודה.

  ג'ו בחן אותה קצת, כבר הבנתי בדיוק באיזה קריטריונים הוא בוחן אותה ("אחלה מרפסת אחי!"),

  שאל אותה כמה שאלות ולבסוף אמר לה לבוא למחרת. בימים הראשונים לא החלפתי איתה מילה. היא לא עניינה אותי.

  סתם עוד בחורה אחת. בניגוד אליי, ג'ו דווקא סבב אותה ומהצד שמתי לב שהעיניים שלו תמיד מכוונות אליה.

  כשאמרתי לו שכדאי לו למצמץ לפעמים כדי שלא ייצאו לו העיניים מהמקום,

  הוא תירץ לי ואמר שהוא רק בוחן את העבודה שלה והאם היא מסתדרת עם כל מדפי הספרים העמוסים.

  בכל פעם שהייתה צריכה להרים ערימת ספרים כבדה הוא ישר היה קופץ לעזור לה כמו כלב שזרקו לו עצם.

  אבל כזה הוא ג'ו. כל בחורה שנייה גורמת לו להזיל ריר, ולי נשאר רק לרוץ אחריו עם דלי כדי שלא ייעשה שלוליות.

  ערב אחד ג'ו היה צריך לנסוע מחוץ לעיר כדי לנהל מו"מ עם אחד המוציאים לאור כדי להשיג מלאי של רבי המכר האחרונים,

  ואני ואריאל נשארנו לבד בחנות. זו הייתה הפעם הראשונה שממש ניהלנו שיחה ודיברנו סתם על עצמנו ולא על עבודה.

  כשסיימנו את יום העבודה סגרנו את החנות, ואני הצעתי בנימוס ללוות אותה לביתה.

  למרבה ההפתעה גיליתי שהיא גרה כמה בניינים ממני.

  היה לי כיף ללכת איתה ולדבר. יש לה עיניים טובות, לאריאל. גם החיוך שלה רך, מביע הרבה חום.

  מהשיחה איתה גיליתי בחורה כנה ואמיצה, מלאת ביטחון, בחורה שיודעת מה היא רוצה מהחיים.

  כבדרך אגב שאלתי אותה מה היה קורה אם היא הייתה רוצה לנסוע לארץ רחוקה לחפש כיוון בחיים.

  היא ענתה לי שהיא לא צריכה לנסוע לחפש את עצמה בשום מקום,

  מפני שאדם שיש לו מטרות לא צריך להתרחק כדי להשיג אותם. לפעמים מה שהוא מבקש נמצא לו מתחת לאף.

  שאלתי אותה מה קורה אם היא לא שלמה עם עצמה ולכן היא צריכה לראות עולם כדי לגלות מי היא ומה היא.

  היא ענתה לי שבני אדם צריכים פשוט לקבל את מי שהם ולא לנסות לחפש את התשובות אצל אחרים, כי זה בא מבפנים.  

  לי לא היה מה לענות. שתקתי וחשבתי על מרי.

  כשנפרדנו נתתי לאריאל נשיקה מנומסת על הלחי כפרידה. כשהמשכתי לכיוון ביתי, הרגשתי לפתע בוגד.

  לא יודע למה, אבל הרגשתי שהשיחה עם אריאל היא כמו בגידה באהבתי למרי. בימים הבאים ניסיתי להתרחק מאריאל.

  ג'ו המשיך לקרקר סביבה ואני העדפתי להמשיך לעסוק בענייני. הסתפקתי בשלום חטוף בבוקר והשפלת מבט.

  כבר מזה כמה ימים שאני חולם על מרי ופתאום החלומות כבר לא מתוקים כמו בעבר. למה אני מרגיש ככה?"

 

 

  פרק 5- אחרי הרבה זמן

 

  "בלי להרגיש וכמעט בלי כוונה מצאתי את עצמי חושב על אריאל.

  זה היה בדרך לעבודה כשנסעתי באוטו שבינתיים חזר מהמוסך.

  ברדיו ניגנו את אחד השירים האהובים עליי של אחת הלהקות האהובות עליי/

  זה היה SEX ON FIRE של KING OF LEON.

  זה היה מין רגע אינטנסקטיבי כזה,

  שבו ברגע שדמותה עלתה לנגד עייני ניערתי את עצמי וניסיתי להתרחק כמה שיותר מהמחשבות עליה.

  אבל בלי כוונה המחשבות נדדו והתארכו,

  כי אלו דרכם של מחשבות- להגיע למקומות הכי אפלים והכי מודחקים שלנו, ולעורר אותנו.

  חשבתי על החיוך שלה שיעלה על פניה כשאכנס לחנות ואומר לה בוקר טוב, כמו בכל בוקר.

  המחשבה הזו עשתה אותי פתאום מעודד.

  למרות הפקק הנוראי שהיה זמזמתי לעצמי את מילות השיר, וציינתי לעצמי את מזג האוויר הנעים של הבוקר.

  שמש מלטפת שחופנת בתוכה הבטחה ליום מוצלח ומלא שמחה. עליז ומרוצה ללא סיבה,

  נכנסתי לחנות ובירכתי את ג'ו בבוקר טוב לבבי.

  ג'ו כנראה חשב שקרה משו, כי הרי בבוקר אני כמו גוויה מהלכת,

  וכל מי שמתקרב אליי אחרי הנסיעה הארוכה בפקקים הנוראיים זוכה בד"כ לפרצוף לא סימפטי.

  כאילו הוא קרא את מחשבותיי הוא לפתע אמר שאריאל לא הגיעה היום. לא מרגישה טוב.

  לפתע השמש החמימה והשיר האהוב עליי נראו לי סתמיים והרגשתי טיפש. לא יודע למה.

  אכזבה קטנה החלה לכרסם ולעלות לי בגרון, אבל כדי להעיף אותה פניתי לעיסוקיי ואז בכל שאר היום העסקתי את עצמי בטרדות

  היומיום, בכדי להתחמק מהטרדות של הלב. בערב כשחזרתי הביתה באוטו ולא ברגל,

  עשיתי פנייה ברחוב של אריאל ועצרתי ליד הבניין בו היא גרה.

  בלב דופק הרמתי את הטלפון כדי לחייג אליה. ברגע האחרון לפני שהיא ענתה ניתקתי.

  התנעתי את המכונית וחזרתי הביתה"