מסע בשלוליות של עומק ושטות

התקופה אחרונה היא תקופה לא קלה בכלל בשבילי.

יש לי המון לחצים מהסביבה.

אני במין סנדוויץ' עבה וכבד של חברות, משפחה, לימודים, עבודה.

תנו לי רגע לנשום.

אם אני אעצור לרגע את מחזור החיים שאני רק פסיק קטן ממנו,

ואנסה למנות את מה שהשגתי,

אני אגלה שלאחרונה לא הצלחתי לעשות שום דבר כמו שצריך.

אם נהיה קטנוניים, הכישלונות האחרונות שלי:

*לא עברתי טסט.

יש להזכיר שלקחתי כבר יותר מדי שיעורים ואת הטסט הפנימי עברתי רק בפעם שנייה.

*לא התקבלתי לקצונה, או במילים אחרות-

"לאחר הבדיקות והסימולציות שעברת ביום זימונך,

בהם נבדק כושר המנהיגות והיכולת שלך לתפקד בקבוצה,

צר לנו להודיעך כי לא עברת את המיונים לקצונה בהצלחה".

ומה שהכי מבאס בסיפור הזה הוא שדווקא ביום של הזימון הלך לי מעולה-

היינו קבוצת בנות מגובשת, הכרתי מלא בנות,

ניסיתי כמה שיותר לבלוט ולהפגין בטחון עצמי-

ונהנתי מכל רגע. הייתי אפילו בטוחה שאני אתקבל.

פתאום עכשיו אני רואה שכל מה שסבתא תמיד אמרה לי,

ש"לאן שלא תלכי את תתקבלי. את מוכשרת" כל זה לא תואם את המציאות.

אני לא אתקבל לכל מקום שאליו אלך. יש מקומות שכנראה אני לא מספיק בשבילם.

*שוב, לא הצלחתי לקבל בביולוגיה מעל 80 וקצת.

*כמות הכניסות לבלוג יורדת מיום ליום, התגובות גם הם כבר לא מה שהיה פעם. מה אני יכולה לעשות, אם אין התעניינות אז אין התעניינות. להקפיץ לא בא בחשבון, להגיב בבלוגים אני מגיבה מתי שיש זמן. בכללי, יש לי תחושה שאני קצת מזניחה את הבלוג ושזונחים אותו גם. בסופו של דבר זה לא נורא משנה לי כי זה די יומן אישי כזה. על מי אני עובדת- זה הכי חשוב לי בעולם.

אלה רק היו כמה מפיסות הכשלונות שלי בתקופה האחרונה. ככה זה כשהכל נעשה בלחץ-

במקום ציפור אחת ביד מקבלים שתי ציפורים על העץ.

שום דבר לא נעשה כמו שצריך.

לצד הכשלונות והאכזבות האלה מעצמי יש גם את הלחץ הזה מצד כולם,

למה אני לא מקדישה מספיק זמן לאף אחד, למה אני נעלמת,

למה אני לא שומרת על קשר עם בנות בחופש פסח.

אני רוצה פשוט להעלם. להבלע באדמה לכמה ימים ולשכוח מהכל.

הפסח הזה לא נהניתי ולו פעם אחת. את המשפחה כמעט ולא ראיתי,

כולם הפכו להיות אדישים ומסוגרים בעצמם,

אף אחד מבני המשפחה לא בא לבקר,

בניגוד לשנים קודמות בהם הבית של סבא וסבתא בירושלים היה הומה אדם.

קשה לי כשמכל עבר יורים עליי חיצים,

כשכולם מעבירים ביקורת, אני לא מצליחה לעשות שום דבר כמו שצריך.

אני מנסה לא להתמוטט, לעמוד בכל הלחץ הזה של הבחינות שמחכה לי מעבר לפינה,

אני מנסה לקחת שאיפה גדולה של אויר ולזכור שהתקופה הלחוצה הזו של הבגרויות תיגמר בסופו של דבר.

אבל מכל העסק עולה משהו עצוב הרבה יותר- אני לא רוצה לסיים בצפר.

זהו- אני בשנה האחרונה שלי.

כשמכל עבר מריחים כבר את המדים ואת האוהלים הצבאיים,

אנחנו צריכים ללמוד ולתת את הפוש האחרון שבשבילו השקענו 12 שנה.

תגידו לי- איך לעזאזל מסכמים 12 שנה?

בדבר אחד אני בטוחה- יש שאלות שאין וגם לא יהיו להם תשובות.

....................................................................................................

לילות לבנים

....................................................................................................

השעה עכשיו 00:35 ואני לא מצליחה להירדם.

אני אשמור את הפוסט הזה בטיוטות ומחר אני אפרסם אותו, נראה כבר.

יותר מדי מחשבות רצות לי בראש.

 איזה קול פנימי בראש הדהד וזימזם לי,

ומנע ממני כל אפשרות לעצום עין.

בסוף גיליתי שהקול הפנימי שלי הוא לא אחר מאשר שני זבובים שהחליטו להזדווג להם בדיוק מעל הראש שלי.

....................................................................................................

הישרדות, מוצ"ש

        ....................................................................................................

הדו-קרב האחרון על אי המתים.

גיא זוארץ מכריז: "נועם- ברגע זה הדלקת את הלפיד שלך, אתה חוזר למשחק"

מיותר לציין שבעקבות הקלטת (המצונזרת) ששודרה ובה הוא הופיע בעירום,

נועם הדליק את הלפידים של כל בנות ישראל.

....................................................................................................

הג'וקר של הישרדות

....................................................................................................

כמה כבר בדיחות לא נאמרו על משה היקר שלנו?

אני וחברות שלי המצאנו לו אינספור כינויים:

מושון הטיפשון,

מושון הנמושון,

מושון המלצרון, וכו' וכו'.

עד שבאה אחותי ביציאה : "מושון הכוסון!"

~מבטים ממושכים ננעצו בה,

מלווים בשתיקה רועמת ובתהיות לאן נעלם הטעם שלה בגברים~

....................................................................................................

לחץ חברתי- לא מה שחשבתם

....................................................................................................

תמיד חשבתי שללכת אחרי העדר זה הדבר הכי מטומטם שאדם יכול לעשות.

כולכם בטח שמעתם סיפורים על בני נוער שעישנו סמים,

שתו והלכו מכות רק בגלל שחברים שלהם גם עשו ככה.

כמו שכבר אמרתי- דבר דבילי ביותר.

לאן אני חותרת?

אז ככה:

לאחרונה חברה שלי התחילה לצאת עם מישהו.

(תנחשו מי עשה את השידוך? צדקתם- אני) 

יום שישי אני פוגשת אותה בבוקר ועל הפנים שלה חיוך שלא מתשמע לשני פנים.

בלי שהיא תאשר לי הבנתי שחברתי היקרה כבר לא בתולת שפתיים

(כמה שאני שונאת את המושג הזה, "בתולת שפתיים").

זה היה די הלם בשבילי כי חברתי מ' היא ילדונת כזו, תמימה.

כשפתחנו דיון כל החברות ודיברנו על זה, גיליתי עוד כמה דברים-

עוד שתי חברות שלי, שמהם הכי לא הייתי מצפה, כבר התנשקו. במועדון.

פה כבר ההלם התחיל לחלחל.

בחישובים מהירים שרק בנות מסוגלות לעשות

הגעתי למסקנה שאני בין הבודדות בחבורה

(יש איתי עוד מישהי) שעוד לא התנשקו.

עכשיו תגידו שזו ההשוואה הכי דבילית שיש, שזו לא תחרות,

 ומה זה משנה אם חברה שלי התנשקה ואני לא.

אז זהו- שזה הכי משנה בעולם.

איך אני אסביר את זה?

תיזכרו בכל ההשוואות האלה והקנאות הקטנות שהיו לכן ביניכם מגיל צעיר:

בגן הייתם מודדות למי יש את השיער הכי ארוך,

ביסודי היינו משוות כל הזמן ציונים- מי יותר חכמה,

וכשהגענו לגיל הארור הזה,

התחלנו להשוות מי קיבלה מחזור יותר מוקדם ומי עדיין לא התפתחה.

תבינו- תמיד ידעתי שאני קצת מאחורי כולם,

כשלכולם בחטיבה היה חבר ראשון בשבילי זה היה משהו מהחלל החיצון.

וכשהגענו לתיכון- אז בכלל...

חצי מהשכבה שלנו לא בתולים, ובחישוב מהיר (שוב) אולי לכמה בודדים עוד לא היה חבר/חברה.

ואני בין הבודדים האלה.

אבל מה- תמיד היו לי את החברות שלי שידעתי שגם להם עוד לא היה חבר וגם הם חסרות ניסיון ומפוחדות,

וגם הם כשמתחילים לדבר על הנושאים האלה שבינו לבינה אין להם מה להגיד-

בדיוק כמוני.

עכשיו פתאום בחבורה בנות מתחילות להיעלם,

כל אחת מצאה לה את הגורג'י בוי הפרטי שלה,

ושוב- אני בין הבודדות בלי ניסיון.

מה אני אגיד לכם?

אני מפרגנת. באמת.

זה כיף שפתאום מתחילים לגלות דברים חדשים, יוצאים לבלות ומכירים בנים.

אבל יש את אלה שנשארים מאחור, ואם יש דבר אחד מעצבן נורא- זה להישאר מאחור.

....................................................................................................

מחלפות ראשי

....................................................................................................

הסתפרתי, סוף סוף.

אני דווקא די מרוצה מהתספורת החדשה.

(למרות שהספרית כיסחה לי באורך)

עכשיו עם השיער החדש המראה שלי טיפה יותר ידידותי לסביבה,

(שזה אומר- היי, אני כבר לא חשה בצורך לברך ברכת "הגומל" אחרי מבט חטוף במראה)

....................................................................................................

המין המסריח

....................................................................................................

ביום שבת, עקב חוסר מעש נוראי,

פתחתי לי ערוץ דיסקברי.

אתם מכירים את התוכנית הזו שעושים ניסיויים מפגרים כאלה רק כדי להוכיח דברים שלאף אחד לא באמת אכפת מהם?

אז הפעם עשו ניסוי כדי לבדוק מי מבין המינים מסריח יותר-

נשים או גברים.

אז אחרי שורה של בדיקות לא אסתטיות במיוחד גילו שהמין המסריח אלו הם- טא טא טא דם- הגברים.

בואו אני אחסוך לכם את כל העבודה-

תנסו פעם אחת להיכנס למלתחות של הבנים אצלנו אחרי שיעור ספורט.

האחריות היא כמובן עליכם. אני רק המלצתי.

אני שונאת מורות בבית ספר.

ואני שונאת בגרויות.

ואני שונאת הכל!!!!!

סיפורנו מתחיל כך:

אני רצה לי דבר ראשון על הבוקר לבית הדפוס להדפיס את עבודת הגמר שלי באומנות.

מה שקורה זה שמחר יש לנו את הבגרות באומנות מעשי,

והיום הלכנו לגלרייה של המתנ"ס שמול הבצפר כדי להקים שם את התערוכה.

אז במקום להגיע ב-8 וחצי הגעתי בשעה איחור.

ביג דיל.

כשהמורה ראתה אותי היה לה מבט של אש בעיינים,

ובוא נגיד שאם היה לה גרזן ביד הוא היה עף לעבר גרוני.

מילא.

כולם התמקמו להם בגלריה (בעלת שתי הקומות),

ולי לא היה איפה לתלות את העבודה שלי.

המורה לקחה אותי למעלה ושמה אותי בבמקום פנוי,

שזה היה אחלה מבחינתי,

בגלל שהקומה למעלה היא המקום הכי שווה לשים בו את העבודות

(יש שם תאורה והרבה מקום לתלייה).

אחרי שסימנתי לי איפה אני כדי שאף אחד לא יתפוס לי את המקום,

נתפניתי לעזור לחברות.

אז עזרתי לזאת, ולזאת, ולהיא החזקתי את הסולם, ולהיא יישרתי את התלייה,

עד שבסוף כולם סיימו עם התלייה של העבודה שלהם ואני נשארתי בין האחרונים.

בעודי עוזרת לחברה קפריזית

("לא זה עקום! לא, לא שם!! תגידי את עיוורת?!"),

ראיתי בזוית העין שהמורה שלנו הזיזה את העבודה שלי ימינה,

ובמקום התמונה שלי הביאה את ש' עם העבודה שלה.

לא קריטי.

אבל אז שמת לב שלידי אמורות להיכנס עוד 3 עבודות,

שזה קצת צפוף בשביל קיר אחד.

אז במקום זה הצעתי לחברתי הקפריזית שתזיז את העבודה שלה ימינה,

 כדי שנדחוף את העבודה של נ' בינה לבין השכנה שלה,

כי זו עבודה צרה וקטנה.

כמובן שהיא תקעה בי מבט של רצח

(לקח לנו חצי שעה לתלות את העבודה המכוערת שלה),

ואז הייתי צריכה לסבול מצעקות כי להזיז את כל העבודה שלה

(שמורכבת מ-4 תמונות) זה סיפור מההפטרה.

ואז עלתה המורה שלנו,

הביטה מעט ואמרה להפסיק ולהחזיר את העבודה למיקום המקורי שלה.

לטענתה התמונה הימנית לה בולעת את כל העבודה של חברתי הקפריזית,

ואין הרמוניה בין שתיהן.

שזה מאוד הגיוני- אני צריכה להיתקע בקיר אחד מסכן עם חמש תמונות ,

ובעוד שהקיר שליד מאכלס סה"כ שלוש תמונות.

אתם לא יודעים כמה שזה קומם אותי.

כשסיימנו לתלות את העבודה שלי,

(כמובן שאף אחד לא בא לעזור לי.

כולם כבר סיימו עם התמונה שלהם והלכו לנוח בקפיטריה. זונות)

ראיתי כמה אבסורדי ומטומטם התלייה יצאה.

קיר אחד צפוף וחנוק מעבודות,

וקיר אחר שבו בין כל תמונה ותמונה יש רווח של איזה מטר.

הלכתי למורה שלי וניסיתי להסביר לה את ההיגיון.

בשלב זה הפיוזים שלי כבר התחילו לשיר.

התשובה שלה הייתה שזו אשמתי שאיחרתי ולא מצאתי מקום שיניח את דעתי.

את יודעת מה? צודקת. איחרתי, מודה באשמה.

אף אחד לא אחראי לתפוס לי מקום טוב.

אבל למה שאר התלמידים שתלויים על הקיר יחד איתי צריכים לסבול מהצפיפות הזו?

כל הקטע הוא שהתלמידים עם המקום הכי טוב בגלריה הם גם

התלמידים האהובים על המורה.

עכשיו הכל ברור?

אלו תלמידים שכל השנה קיבלו תשבחות על הפרוייקטים שלהם,

שגם אם הם היו לוקחים חרא של יונים ושמים על בלוק לבן הם היו מקבלים 100.

על תעוזה ויצירתיות.

רק בקשה אחת יש לי בשביל המורים-

לפחות תנסו להסתיר את העובדה שאתם מעדיפים תלמידים מסוימים על פני אחרים.

שעוד תהיי לתלמידים אשליה שיש שיוויון בבית הספר.

נמשיך בסיפורנו-

כשפניתי למורה (מי שסופר- זו כבר הפעם השנייה שהלכתי לדבר איתה בהיגיון),

וניסיתי להסביר לה שוב למה אני לא רוצה שיתלו את כל התמונות האלה על הקיר לידי,

היא אמרה לי שאני אשתוק, כי רק אני מתלוננת ועד עכשיו אף אחד לא בא אליה בטענות.

נו, עכשיו הכל ברור.

העפתי מבט קטן לעבר התמונה שלי (שהייתה עקומה להפליא)

והבנתי שזו התמונה הכי קטנה על הקיר.

אני לא מפריעה לאף אחד משני הצדדים שלי- כי לא רואים אותי בכלל (!@!!$%#!)

משמאלי מונח לו ארז ענק עם פרסות מוכערות של סוסים,

שבאופן מרגיז למדי המורה שלי התעקשה שיהיה תלוי מהתקרה

(במקום שאני הייתי אמורה לתלות את הפרוייקט שלי)

ומימיני עמד לו מפגן של חוסר כישרון בצילום,

שרק זועק להימצא במזבלה הקרובה מהחשש לזעזע את הבאים לגלרייה.

והעבודה הקטנה והמסכנה שלי בין שתי עבודות גדולות ומכוערות,

כמו פרח עדין בין קוצים ועשבי בר...

כבר אמרתי לכם שהמורה שלי היא כלבה סוציומטית ואמן שידרוס אותה נהג משאית עיוור?