מסע בשלוליות של עומק ושטות

  קרה לכם פעם שישבתם עם כל החברים במרפסת,

  צחוקים, כיף, אוכל, יש רוח נעימה וקיצית של ערב,

  כל אחד מספר כמה הוא נשרף בשמש היום בים עם המשפחה שלו,

  והכל כ"כ כיף וזורם, אבל מפה לשם אתם מתחילים להרגיש קצת שונים.

  קרה לכם?

  אז לי זה קרה היום.

  וזה לא חדש כי זה קורה לעיתים תכופות.

  כשהתגייסתי לא ידעתי לאן אני נכנסת.

  לא ידעתי שאני הולכת לשרת עם כל הבנות שמנת האלה.

  ישבנו היום והבנות התחילו לספר על הילדות שלהן, על ההורים.

  לא היה לי מה לתרום לשיחה כי לא בא לדבר על ההורים שלי.

  מספרים על חו"ל- על סקי בחורף, על ים המלח ובריכות גופרית, על פסטה במסעדה ממש פלצנית באיטליה.

  ואני שתקתי.

  קשה להיות שונה, להרגיש שונה. לא חלק.

  וזה הכל בראש, אני יודעת.

  אבל אני גרה לבד- הם לא.

  לי אין הורים- להם יש. יש לי אבא, ואני לא בקשר איתו. אמא נפטרה לפני 10 שנים, כשעוד לא ידעתי כלום.

  הן עשירות. אני לא.

  הן באות ממעטפת של צמר גפן- כמו שצריך להיות. אני לא.

  לפעמים הן מדברות על משחקי חברה, צחוקים של תנועת הנוער, קטעים כאלה של חטיבה,

  ואני שותקת כי אני למדתי בבי"ס דתי עד כיתה ו'. שמרתי שבת עד כיתה יא'.

  אני לא כאן ולא כאן.

  אני מתנדנדת בין העולמות, הזהות שלי מעורפלת והתמונה לא ברורה.

  אנחנו עדיין חברות כי אני אוהבת אותן והן אותי.

  דודה שלי אומרת לי לעולם לא להשוות את עצמי אליהן כי לא יצאנו מאותה נקודת זינוק.

  מהלך החיים שלי היה שונה וקשה בהרבה משלהן.

  ועד היום הקשיים שלי לא נגמרו.

  כשלהן כואב- לי כואב פי ארבע.

  לא כיף להרגיש שונה- ולדעת שזה יותר עניין של הרגשה, הסתכלות וגישה מאשר עובדות.

  כשחזרנו הביתה באוטו אמרתי להן שהצבא זימן לי את התקופה הכי קשה ומאתגרת שהייתה לי בחיים.

  החיים שלי נעים על רכבת דוהרת שאין לה מעצור,

  ואני מנסה להחזיק חזק בכל הכוח כדי שלא אפול ואתרסק.

  בא לי להיות קלילה וזורמת, לא לחשוב מאתיים פעם לפני כל צעד כי ככה ההתקדמות שלי איטית.

  אבל לפעמים כנראה עדיף לאט ובטוח.

  הזרות, תחושת ה"מי יבין ללבי?", רגשי הנחיתות המגעילים האלה, כל אלה פוגעים בזכותי להיות מאושרת.

  אני מקווה שיבוא היום ואבין כי חלק גדול מחיי קרה לא באשמתי,

  אתה הרי לא בוחר למי להיוולד ומה יקרה לך, וזה נכון שלפעמים צריך לדעת להיוולד למשפחות הנכונות.

  אני רוצה להרגיש יום אחד שווה להן, לא פחותה מהן ואפילו אף יותר טובה.

  עד שהיום הזה יגיע, ביינתים נמשיך להישאר עם הראש גאה והמבט קדימה אל עבר חיים טובים בהרבה מאלה.