יום אחד הוא הגיע אלי הביתה עם מעטפה של דואר אוויר, סיפר לי שכתב להוריו שאנחנו מתכננים להתחתן ונתן לי את מכתב האיחולים שלהם. עד היום אני מזכירה מדי פעם שאף פעם לא הציעו לי נישואים כראוי...
מאחר וההורים שלו היו אז בהונג קונג לתקופה ארוכה, בדקנו מתי אבא שלו יוכל להגיע לארץ לקראת ראש השנה ואז בדקנו מתי נופל יום שני הראשון שאחרי זה (אחרי השקיעה זה כבר יום שלישי, ההוא שעליו אמרו פעמיים כי טוב) וככה נקבע תאריך החתונה שלנו. רק אחר כך התברר לי שיום הנישואים של אחיו נופל ביום למחרת (וחמש שנים קודם).
התחתנו ב"ורד הכרמל". זה היה מלון קטן ברחוב היינריך היינה בחיפה, והתאהבתי בו בבר המצווה של אחי שנה קודם. הבעיה במלון היתה שהוא היה, כאמור, קטן, מה שהגביל את רשימת המוזמנים. החכמה האמיתית היתה הסבתא שלו (שכבר הרבה שנים לא איתנו, ואנחנו מאוד מתגעגעים) שהתקשרה לכל המוזמנים מהצד שלהם לוודא מי מגיע ודאגה להזמין מישהו על כל מקום שהתפנה ברשימה שלה...
את השמלה שלי חלמתי שנים לפני שהגעתי לגיל שאפשר בכלל לחלום על חתונה. שמלה כפרית, עדינה, עם וולנים ומחשוף מרובע. כמה חודשים לפני החתונה נכנסתי ל"משכית" שהיתה אז בחיסול ומצאתי שם את השמלה מהחלומות שלי במחיר שהיה שווה אז לפחות מעשרה אחוז ממה שעלה לשכור שמלת כלה. היא עדיין בארון שלי.
כמה ימים לפני החתונה התברר שהמלון איבד את הכשרות שלו והרב לא יסכים לחתן אותנו שם. אני חושבת שהשרירים שאבא שלי הפעיל סביב האפיזודה הזו היו השרירים הכי מרשימים שראיתי אי פעם, והאיום שלו לחתן אותי בדן כרמל על חשבון המלון עבד. אני לא יודעת כמה כסף החליף שם ידיים אבל ההכשר חזר.
על הרב והחופה אין לי מה לומר. לא ידענו, לא הבנו, לא שאלנו שאלות ועשינו מה שאמרו לנו. אם היינו מתחתנים היום הטקס היה נראה מן הסתם קצת (או הרבה) אחרת.
כשבדקנו עם האולם איזו שתיה הם מגישים החלטנו שצריך חיזוק וערכנו קנייה משמעותית של משקאות קלים. באמצע החתונה שמתי לב שהמשקאות האלו לא הוגשו בכלל, אבל אבא שלי אמר לי לעזוב את זה וליהנות מהאירוע. מאז אני מאמינה בחשיבות של מפיק לאירוע, או לפחות חבר טוב שאחראי על כל הפרטים הקטנים. אני תמיד מכינה רשימות לאירועים שלי.
עשיתי תספורת ניסיון וישבתי בסבלנות גם בתספורת האמיתית כשליאון שזר לי פנינים בצמה דקיקה. אף אחד לא ראה אותה כי כל כך אהבתי להיות כלה שלא הורדתי לרגע את ההינומה...
היינו הראשונים בחבר'ה שלנו שהתחתנו. בשנה שאחרי החתונה שלנו היינו בשבע חתונות בקיץ אחד אבל לפני החתונה שלנו לא היינו בחתונות ולא היה לנו מושג מה כדאי. היינו גם צנועים ומינימליסטיים ומאחר שהחתן לא רקד (זה קצת השתנה מאז) אז גם לא עלה בדעתנו שיהיו ריקודים. היתה חופה, היו חיבוקים, צילומים ואוכל. ואז כולם הלכו הביתה.
צנועים. זה גם אמר שלא שכרנו צלם. הבאנו שלוש מצלמות והמון פילם ונתנו אותן לשלושה אנשים שונים. התוצאה היתה שיש לנו המון תמונות, של כל מי שהיה בחתונה, אבל בשל הפרשי הגובה בין החתן לכלה (ומכיוון שהכלה היא מרכז העניינים) אז ברוב התמונות ראשו של החתן חתוך... מה שכן אפשר לראות בהן זה כמה צעירים ורזים היינו לפני עשרים ושתיים שנים.
היה אוכל טעים, או לפחות ככה אמרו לנו. אנחנו לא טעמנו ביס. מאחר שהחתונה נגמרה מוקדם (ע"ע ריקודים) נסענו ל"שמורה" יחד עם החברים שלנו וכשנכנסנו, ככה בבגדי חתונה ואפילו עם ההינומה, כל הפאב מחא לנו כפיים.
את ליל הכלולות שלנו עשינו ב"דן פנורמה" שהיה אז די חדש. בבוקר הבנתי שתמיד צריך שתהיה איתך מצלמה. זר הכלה שלי היה בתוך כלי הקרח של השמפניה שקיבלנו מהמלון ומתוך התיק הצבעוני שלי הציצו נעלי העקב הלבנות שלי (זה כנראה היה הערב האחרון בו ראו אותי בעקבים...). האמת היא שאם אחרי עשרים ושתיים שנים אני עדיין זוכרת את התמונות האלו אז אולי זה לא כל כך נורא שלא היתה איתנו מצלמה...
יצאנו מהמלון ונסענו הביתה. באוטובוס.
ואז התחילו החיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
