קסם שימושי

אני מסתכלת על הילד הזה שלי, ארוך כמו שרוך, מתנועע כמו רקדן וכל כך חכם, ומנסה להבין איך התעופפו כאן שבע עשרה שנים...

אחר צהריים. חדר לידה בבית חולים רוטשילד בחיפה (אני יודעת שהיום קוראים לו בני ציון, אבל אני נולדתי ברוטשילד, והמאמן נולד ברוטשילד, אז גם הילדים שלי נולדו ברוטשילד). בין סנטימטר לסנטימטר אני עוד זוכרת שצריך לארגן מנהלות שקשורות באיסוף של הבכור והפקדתו בידי סבא וסבתא. בחדר ליד יולדת ריבי את הבת הבכורה שלה, ובהיותה הבת של האחות הראשית של בית החולים, כל הצוות מצטופף סביב ובתוך החדר שלה לצפות בפלא (מסכנה), ואני נשארת עם האיש שלי ועם מיילדת בודדה, שכנראה משכה את הקש הקצר יותר בהגרלה...

זיכרונות של הבכור נשלף במלקחיים גורמים לכך שבכל פעם שהיא אומרת לי לדחוף אני דוחפת במלוא העוז והעוצמה. התוצאה – ילד אחד במשקל 2800 ושריר בטן מכווצים במשך עשרת הימים הבאים...

לא הייתה לי כל דרך לשער או לנבא שהילד הזה, שבחדר הלידה שחררתי ללא סיוע חיצוני, אכן יהיה הילד היותר עצמאי שלי. זה שלא רוצה שירדימו אותו על הידיים, זה שאפילו כשהוא בא למיטה של אבא ואמא, הוא נשכב על הרצפה לידם, כי לא צריך להיות קרוב מדי.

כשהיה קטן אמרנו עליו שהוא "חסין חינוך" כי עשה רושם שכל מה שהיה לנו להגיד וכל מה שקרה סביבו עבר לידו ולא ממש השפיע עליו. אפילו התנסות עם תנור חם לא גרמה לו להתרחק מהתנור שבוע אחרי זה (מה שהריץ אותי אל הנוירולוג, שבדק את הילד והרגיע את האמא המודאגת שהילד מרגיש הכל מצויין, אבל זה פשוט מפסיק לעניין אותו אחרי רגע, כשמגיע גירוי יותר מעניין). עם הזמן הבנו שזה בדיוק העניין – יש לו עולם פנימי מספיק עשיר ומעניין, ורק הדברים שבאמת ראויים לזה מקבלים את תשומת לבו, אבל כשמשהו מעניין אותו, הוא ישקע בו ולא יעזוב עד שיפענח אותו עד הסוף. כך הוא בנה פזלים של 200 חתיכות בלי שתהיה לו תמונת הפזל להתייחסות, למד את כל ה-ABC ביומיים ופענח תוכנות ושפות מחשב בכוחות עצמו.

באחד הימים, כשקיטרתי לתמי, מיואשת, גם מהריחוף שלו וגם מהבידוד החברתי (ובעיקר מזה שעשה רושם שמיעוט החברים בכלל לא מפריע לו) היא ענתה לי ממרומי שנותיה כיועצת ומנהלת בית ספר, והבטיחה לי שלקראת סוף שנות העשרה שלו הוא יפרח. לשמחתי לא היינו צריכים לחכות כל כך הרבה שנים.

בין הלהקה, התנועה והפורומים השונים, הברווזון המפוזר שלי התבגר להיות ברבור רציני ואחראי, לפחות רוב הזמן. נכון שעדיין ניכרים סימני הריחוף (זה הילד ששאל אותי, לא ממש מזמן, בסוכות, למה לא הכנתי עוגת גבינה), אבל איך הוא יהיה פרופסור אם הוא יגדל החוצה מכל המפוזרות שלו???

ועכשיו, 17 שנים מהיום המופלא ההוא, בו הפסקנו להיות רק אבא, אמא וילד, והפכנו משפחה, אני מסתכלת על הילד הגבוה שלי, השוקולד שבתוך הסנדוויץ' של חיינו, זה שהכניס לתוך חיינו את הריקוד והיפנית, זה שמסתובב עם עטי ג'ל בכל הצבעים, בתוך קלמר שתכנן ותפר בעצמו, זה שימיו ולילותיו מלאים עיסוקים ועדיין מוצא זמן לראות איתי טלוויזיה באמצע הלילה, זה שיכול לא לאכול קינוח אם הוא לא רעב, אבל להכין לעצמו ארוחה גדולה באמצע הלילה כי אז בדיוק הגוף שלו החליט שהוא רעב, זה שאין לי מושג איך החיים שלנו היו נראים בלעדיו – והוא פלא בעיני.

ילד שלי אהוב, נכון שבחדר הלידה השתחררת ממני, אבל חלק מהלב שלי הולך תמיד איתך.

יום הולדת נפלא!