הייתי עומדת בפינה, אבל אז אני שוב לא אכתוב ואז מה יהיה???
עם זאת, יש גם צדדים חיוביים לדממה תקשורתית, ולמרות שאני מתנצלת בפני כל מי שהשקט הדאיג, אני חייבת להודות שכיף לקבל מיילים אכפתיים שמבררים שהכל בסדר. זה טוב לביטחון העצמי המדולל שלי לקבל חיזוק מדי פעם...
ובעצם לא קרה כלום.
פסח
ותזוזות היסטריות של כל מה שנמצא בחנות
ואירועים משפחתיים
והמצלמה שלי שנעלמה לה, עם כל מיני תמונות חשובות בדיסק שלה
ועייפות קשה שנפלה עלי וגרמה לי לישון בכל מיני שעות מוזרות
והרבה פוסטים שכתבתי במחשבה אבל לא במעשה
ומין תקופה של השתבללות כללית
אבל די!
חזרתי ואני מתחייבת להיות טובה ולכתוב
(ואם אני אצטרך חיזוקים, אז אני פשוט אבקש. מה דעתכם?)
ואפילו יש הרבה על מה (למרות שלא ברור איך אצלם את תוצרי התקף התפירה שעובר עלי אם לא אמצא את המצלמה...
אז לבינתיים, על הפרק המלצותיים (בעצם שלוש) -
קצת לפני פסח הבוגר בילה עם חבריו למכינה באזור הצפון. מכיוון שלא יכולנו לספק אוכל ביום שבו ההורים הצפוניים האכילו אותם, החלטנו להגדיל ולעשות ולספק להם אלכוהול לערב האחרון. מאחר שהיינו אמורים להתייצב באיזור כנרת בשעה עשר וחצי בלילה, חיפשתי באינטרנט איפה אפשר לאכול ומצאתי את "על הנהר" - פאב ומסעדה באתר הירדנית. גם היה נעים לשבת, גם הכל היה משובח (החל מהמחמצים שהוגשו מיד כשהתיישבנו) וגם השירות היה מעולה. לא כשר ומאוד מאוד יצירתי. אני ממליצה על הצלחת הפסיכודלית (ולטובת שומרי הכשרות לא אפרט מה היה עליה חוץ מהמוני ירקות קלויים...)
הביקורות אמנם לא משובחות (בלשון המעטה) אבל אנחנו - בלי הנסיכה ובתוספת אמא שלי - מאוד מאוד מאוד נהנינו מעליסה החדשה ורבת המימדים. אכן, משקפי התלת מימד מציקים (ובמיוחד לממושקפת כמוני) ואני חושבת שאפשר ליהנות מאוד גם בלי האפקטים, אבל חוץ מזה היה כיף גדול ורב.
ולעניין אחר לגמרי - זוכרים את האחד במאי? חג הפועלים? מאז שאני מגדלת בבית כחולונים אני הרבה יותר מודעת ליום הזה. ותראו מה קרה בנחלת בנימין לפני שבוע, לקראת האירועים שיתקיימו השנה בתל אביב (בשניים במאי, בפועל) :
נכון מדליק?
מסוג הדברים שגורמים לי להצטער שבגילי המאוחר אין כבר סיכוי שאני אהיה מהפכנית צעירה...
עד כאן להיום.
האומנות תחכה עד שאני אמצא את המצלמה...
מחר סדנת ציור במשיכת מכחול - איזה כיף
ובשבת אני אמשיך במהפך שאני עושה לחנות, מה שיהיה ממש כיף אחרי שהכל יגמר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
