קסם שימושי

בחצות וחצי, באמצע תנופת התפירה (אני - שלא תפרתי עד לפני שנה ומשהו - תופרת וילונות!) הרגשתי שאני מתחילה לרעוד ושהעור שלי מקבל אישיות משלו - כאובה ועצבנית. בסה"כ עשר עשיריות מעלה שגרמו לי להרגיש אומללה באופן מיוחד. חוםזו תופעה די אינפנטילית, לא? והוילונות - מחכים...

בארבע בבוקר, כשהנסיכה התעוררה בוכייה עד מאוד, כי היא מדמיינת חרקים שמטפסים אליה למיטה, ניצלתי את ההזדמנות כדי לקחת אקמול ולהפסיק לרעוד במיטה. אין ספק שאפשר להוציא טוב אפילו מהתעוררות בארבע בבוקר (אפילו שאני לא בטוחה שהמאמן, שדווקא ישן טוב עד לנקודה הזו, מסכים איתי).

ועכשיו אני מנצלת את ההרגשה האיכסית, שלא נותנת לי לעשות שוב דבר אחר, כדי לכתוב. ושוב - הנה הטוב שבתוך האיכס...

סוף השבוע של "סולם יעקב" היה מופלא כרגיל. אנחנו לא מצליחים להחליט אם זו השנה העשירית או האחת עשרה ברציפות שאנחנו מבלים שם, אבל אין ספק שזו המסורת המשפחתית הכי חזקה (ומשמחת) שלנו. 

הפעם היה לנו חדר, לאור העובדה שהזמנו אותו כבר בשנת 2008... המסקנה היא שכשיש חדר זה הרבה יותר נופש, אבל קצת פחות פסטיבל. ישנו בשישי בצהריים וגם בשבת בבוקר, אבל גם נהנינו מהמון המון מוזיקה כיפית, מאווירה טובה ומההסתובבות בין המוני אנשים מחייכים. 

הנסיכה הוכיחה שהיא כבר גדולה והסתובבה לבדה, עשתה קניות ביריד ואפילו הלכה לחדר לישון כשהחליטה שכבר מאוחר. זה עשה את החיים הרבה יותר קלים, אבל גם היה קצת הלם - התינוקת שלי כבר ממש לא תינוקת

אני ניצלתי את היריד כדי לקנות שמלת טריקו מתוקה (ואדומה) ואפילו להסתובב איתה במהלך כל השבת. לדעתי עברו איזה 15 שנים מהפעם האחרונה שלבשתי משהו כזה...

ומה עוד עשיתי?

צילמתי.

לא 300 תמונות כמו לפני שנה, אבל לא מעט.

הבוגר הביא בתרמילו יכולת נרכשת חדשה - ג'אגלינג - ולימד גם את הפרופסור.

אין ספק שהניסיון לצלם תמונות ראויות של העניין, בייחוד עם ההשהייה המעצבנת של המצלמה שלי, היה מאתגר: