קסם שימושי

שבו בנוח, מייד תעבור כאן דיילת עם משקאות קרים, ובינתיים יש לנו תיאורים ותמונות להנאתכם.

ולפני שנחלוק אתכם את קורות השבת הראשונה שלנו בארצות הברית של אמריקה, כדאי שנייחד רגע לפרט מאוד חשוב בביקורנו בסן

פרנסיסקו – ה CITY PASS המופלא.

כשעשינו תוכניות, לפני חודשיים בערך, החלטנו לקחת את הרכב השכור רק לקראת עזיבת סן פרנסיסקו, ולטייל בעיר ברגל ובאוטובוסים. למודי ניסיון מאירופה הלכנו לחפש כרטיס אוטובוס לכמה ימים, ובאחד האתרים היפנו אותנו ל-CITY PASS. זה כרטיס שמאפשר שבעה ימים של נסיעה חופשית במרבית מערכת התחבורה הציבורית של סן פרנסיסקו (כל מה שנופל תחת ההגדרה של MUNI – אוטובוסים, אוטובוסים חשמליים, קווי ה-F וה-M בהם נוסעים קרונות אוטובוס חשמליים ישנים שנאספו מכל העולם – ועל כל קרון כתוב מאיפה הוא הגיע – והכי חשוב – ה CABEL CAR ההיסטורי) ובנוסף כניסה לחמש אטרקציות (ביום קניית הכרטיס, ובשמונת הימים הבאים) – האקווריום ברציף 39, שיט מתחת לגשר גולדן גייט, המוזיאון לאומנות מודרנית, מוזיאון המדע והאקספלורטוריום (שבמקומו אפשר לבחור ללכת למוזיאון דה-יאנג, או אם אתם ממש זריזים ומספיקים לעשות את זה באותו יום – אז אתם מרוויחים אפשרות להיכנס לשתי האטרקציות במקום לבחור ביניהן).

הכרטיס עולה 64 דולר למבוגר ו-34 לילד. עכשיו, התוכנית היתה להיות בסן פרנסיסקו רק שלושה ימים, וזה כאילו בזבוז לקנות כרטיס שטוב לנסיעות במשך שבעה ימים. ובאמת שיכול להיות שאם לא היינו עושים את הכרטיס, ובסוף השהות שלנו בסן פרנסיסקו היינו בודקים מה עשינו וכמה נסענו באוטובוסים, לא היינו מגיעים לסכום הזה. זה ייתכן, כי בלי הכרטיס, אם לפני כל אטרקציה היינו צריכים להחליט אם כדאי להוציא את הכסף – לא בטוח שהיינו בוחרים לעשות את כולן. ולפני העלייה לאוטובוס בשביל שתי תחנות – היינו בטח מחליטים ללכת ברגל.

אבל ככה, אחרי שהחלטנו וקנינו את הכרטיס, היה מאוד קל לבחור לעלות על האוטובוס, וכשקרה (באשמתי) שירדנו בתחנה הלא נכונה בדרך לסוכנות להשכרת רכב, אז רגע אחר כך (בזכות כישורי קריאת המפה המהירים שלי) עלינו על אוטובוס אחר, שהביא אותנו אפילו קרוב יותר, והטעות הפכה מייד הרבה פחות כואבת...

וכשהגענו לשייט, וראינו שיש לנו עוד שלושת רבעי שעה, אז לא כאב לנו להיכנס לאקווריום לביקור קצר. וכשהאקווריום הסתבר כנחמד, ותו לא, זה גם לא כאב.

והשיט עצמו – אם היינו מגיעים לביתן הכרטיסים כדי לקנות כרטיסים, כמעט בטוח שהיינו מחליטים ששלושים ומשהו דולר לשיט למבוגר זה ממש מוגזם, אבל כחלק מהאטרקציות בכרטיס – זה ממש היה כדאי.

אז זהו – כאן נגמר תשדיר השירות שלנו בעניין ה CITY PASS של סן פרנסיסקו. תודה שנשארתם איתנו.

אז אכן – השבת התחילה בזה שאנחנו, יחד עם הנסיכה, הלכנו לאסוף את הרכב השכור שלנו, והבנים נשארו לארוז את הדברים. הטענה שלהם היתה שתוך עשר דקות הם יסיימו ואז הם יתייבשו כשהם מחכים לנו, טענה שהתבררה כמפוקפקת כשחזרנו אחרי יותר משעה ועדיין הייתי צריכה לאסוף שפע דברים שהם לא מצאו לאן להכניס...

כל מה שעניין אותי כשהזמנתי את הרכב היה שיהיה מספיק גדול כדי שגם לנו וגם לכל המזוודות שלנו יהיה מקום. מרגישים שאני לא גבר... הגברים חובבי הגאדג'טים שלי לא מפסיקים להתלהב מכל הפונקציות המרשימות ומכל מקומות האיכסון המגניבים שהרכב – קרייזלר town and country שעלה על הכביש לפני פחות מחודשיים מציע לנו... אני חייבת לציין, בכל אופן, שהרבה יותר כיף לשבת גבוה על הכביש ושבהחלט נוח לנהוג בו.

וכנראה בגלל שאני לא פריקית של מכוניות - עדיין לא צילמתי אותו... אבל בגלל בשביל אמא שלי שביקשה - אני אנסה לזכור ולצלם.

בכולופן - העמסנו על האוטו את כל רכושנו, נפרדנו מהמלון ונסענו לרציף הדייגים.

בזמן שנותר לנו עד השייט נכנסנו לאקווריום, החביב כאמור:

והנה גם תמונות מהשיט, כולל כאלו שצולמו ממש מתחת לגשר הגולדן גייט ומתחת לשחף. זו גם הנקודה להביע הערצה לכל בני משפחתי שיצאו אל חרטום הספינה לצפות בחלקים מהשיט, וקפאו להפליא. אני מודה שבחרתי להישאר ישובה בפנים לאורך כל ההפלגה...

עם סיום ההפלגה החלטנו שהרווחנו לנו ארוחה אותנטית בדוכני הסרטנים. הנסיכה, שהודיעה מראש שאין לה שום כוונות לאכול סרטנים, הסתפקה בנקניקייה וצ'יפס. קצת פחות אותנטי, אבל לא פחות טעים, לפי הביס שהיא תרמה לנו...

אז עשינו פיקניק מאולתר, והשחפים שיעשעו אותנו בינתיים. הכי נחמד היה לראות את השחף שטייל על גג של מכונית, ולא שינה את דרכיו גם כשהמכונית התחילה ליסוע יחד איתו... ולא, לא צילמתי. דגים מטוגנים ומצלמה לא הולכים כל כך טוב יחד...

נפרדנו מרציף הדייגים והחלטנו לעשות עוד עצירה אחת בסן פרנסיסקו. נסענו לג'פנטאון, לכבודו של הפרופסור, שמעדיף בהרבה את היפנים על הסינים... והאמת היא – די מדהים שזה אתר שכמעט לא יודעים עליו כלום, ושמוזכר רק כהערת שוליים באתרי האינטרנט שמדברים על סן פרנסיסקו. המרכז היפני, שממוקם פחות או יותר בפינת הרחובות GEARY  ו WEBSTER , הוא למעשה מרכז קניות גדול מאוד (לא הספקנו לעבור את כולו) שמשרת באופן אותנטי לגמרי את הקהילה היפנית. יש שם מסעדות, חנויות שמוכרות מגוון של מוצרים יפניים, אולפן קריוקי שבו אפשר לשכור חלל לשעה או יותר, חנות ספרים ענקית וחנויות לעיצוב הבית, וכמובן – גם חנות נייר וכלי כתיבה מרשימה למדי, גם במחיריה...אבל לשטוף את העיניים היה כיף והפרופסור היה מאושר כל כך, במידה שגרמה לנו להוסיף עוד שעה במדחן ובזמן ששני האחים שלו נחו באוטו (הבוגר לא מת על יפנים, אפילו לא אותנטיים, והנסיכה קצת התעייפה מהאנגלית ומהרעש) והלכנו להסתובב איתו ולהזמין אותו למרק ראמן אמיתי, כזה שהוא מדבר עליו כבר שנתיים. יכול להיות שהוא עוד יגשים את החלום שלו ויגיע ליפן, אבל בינתיים זה היה הכי קרוב שאפשר להגיע לשם. ותמונות? לא הפעם. גם המצלמה נחה באוטו... יכול להיות שנצטרך לחזור לשם...

חמש אחר הצהריים.

זמן להיפרד מסן פרנסיסקו.

התוכנית המקורית היתה ליסוע לפארק הוולקני לאסן, אבל בדיקה באינטרנט גילתה לנו שעדיין לא סיימו לפנות את השלג שירד שם, ושהדרך הראשית של הפארק עדיין סגורה, אז החלטנו על שינוי תוכניות ופנינו לעבר סן חוזה.

הנסיעה לכיוון סן חוזה היתה גם השעה בה התגלה לנו שהג'י.פי.אס שלנו יודע לדווח על כל בית ספר, גן ילדים או גן שעשועים מכאן ועד מכסיקו, אבל אין לו שום מושג על קיומם של תחנות דלק, מסעדות או מלונות.כשיודעים לאן נוסעים ואפשר לתת לו כתובת, זו לא בעיה, אבל כשרוצים פשוט להגיע לסן חוזה ולמצוא את המלון הקרוב – החיים מתחילים להסתבך... זו גם השעה שבה נזכרים שהנסיכה שונאת חוסר ודאות, ושלבוגר אין בעייה עקרונית עם חוסר ודאות, אבל הוא כן זקוק להבטחה שבמלון שאליו נגיע יהיה אינטרנט, כדי שהוא יוכל לתקשר עם החברה שהשאיר בארץ. כדי להנמיך את מפלס העצבים הלכנו על הדרך הבטוחה וביקשנו מ"מכשיר הפלאים" שיכוון אותנו לעבר שדה התעופה. ליד שדות תעופה יש מלונות, נכון?

נכון. זו היתה גרסה די עלובה של מוטל 6, אבל היה אינטרנט, והיה דני'ס ליד והיו לנו מיטות ללילה, ולא ביקשנו יותר.

לילה טוב לנו, ובוקר טוב לנוסעים הוירטואליים ששומרים לנו על ארץ הקודש...