בפעם הראשונה הגעתי לשם במסגרת הדייט הרציני הראשון שלי {בגיל 16, עם מי שהיה שנתיים קודם לכן המדריך שלי בצופים, ושאחרי שסוף סוף הוא כבר הזמין אותי לדייט זה נגמר בפגישה וחצי ואחרי זה בהיעלמות והתעלמות ששברו את לבי...}. הלכנו לראות את "הכבש ה-16", ואחרי זה עצרנו שם בדרך לשוטטות בים, והצטיידנו בביגלך חמים.
בשנים שאחרי זה הבייגלך המושלמים של הרשקו פינקו אותנו לא פעם בערבים, ובגללם גם למדתי לאכול חמאה (המאמן טען שלאכול בייגלך טריים בלי חמאה זה פחות או יותר חילול הקודש...). חקוק לי בזיכרון ערב אחד, במהלך השבעה על הסבתא המדהימה של המאמן, שבו הבייגלך החמים שימשו מאכל נחמה מושלם.
מאז הפעם הראשונה ההיא חלפו שלושים שנים תמימות.
מאז הפעם האחרונה שהזדמנתי למחיצתם של בייגלך מהזן הזה עברו לפחות חמש עשרה.
אתמול, כשהסתיים שיעור האילוסטרייטור שלי, מצאתי את עצמי עוברת ליד מאפיית הבייגלך.
שום דבר לא השתנה.
אותו צרור בייגלך קשור בחבל על כרכוב האבן בכניסה למאפייה.
אותו ריח של שחיתות.
אותם בייגלך טריים שנשלפים ישר מהתנור.
קניתי כאלו רכים עם שומשום וכאלו קשים עם מלח, ורגע לפני שנכנסתי לאוטו עצרתי גם במכולת הסמוכה כדי לקנות חבילת חמאה.
לפני שהתנעתי צילצלתי הביתה כדי להגיד להם שלא יתמלאו, אני מביאה שקיות עם נוסטלגיה...
ואז נסעתי הביתה במשך חמישים דקות, כשהאוטו מלא ריח מרעיב, ולא הושטתי יד לשקיות.
נכון שיש לי אופי?
ומה אני אגיד לכם - עם קצת חמאה וקצת מלח, לנוסטלגיה יש טעם מושלם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
