קסם שימושי

באחד האמשים, או ליתר דיוק אמש, היינו בחתונה. גיסתי חיתנה את האח שלה.

יכול להיות שבגלל שהתחתנו צעירים ולא ידענו כלום על חתונות, על כל אחת מהחתונות שמאז אנחנו מסתכלים במבט בוחן, אוהבים חלקים, פחות אוהבים חלקים אחרים, סוג של בוחרים לעצמנו כל מיני בחירות לחתונה החוזרת שכנראה לעולם לא נטרח לקיים... זה אפילו חזק יותר מאז שהתחלתי להתכוונן לכיוון של עריכת טקסים ולשאול גם שאלות של תוכן ולא רק של צורה. אתמול, למשל, קיימנו בדרך הביתה דיון על שאלת הריקוד הראשון - למה הוא נועד, האם זו לא שבלונה, האם אין דרך אחרת להציג לכל הנוכחים את הזוג הטרי?

ובעניין הריקוד הראשון - אתמול קרן ונעם רקדו והיו מקסימים באמת, והדבר תועד ללא הפסקה על ידי שלושה צלמים. הסתכלתי קצת מסביב. מול הזוג הרוקד, על הבר, ישבה ילדה פצפונת ואבא שלה חיבק אותה - תמונה שהיה שווה לתפוס. בצד השני עמדו ההורים של החתן, מחובקים, עם חיוך מאושר של הורים - לא היה שווה לתעד? והילדה הקטנה עם הבלון הלבן, בתוך הידיים של אמא שלה? גם אותן הם לא צילמו. ובטח היו עוד תמונות כאלו שהתפספסו.

ברור לי שהזוג הצעיר הוא כוכב הערב, אבל כשכל המצלמות עליו מתפספסים די הרבה רגעים מרגשים שגם ראויים לתיעוד, לא?

נקודה למחשבה...

ומחתונה לחתונה. אחותו של החתן, AKA גיסתי, התחתנה עם האח הקטן והאהוב שלי לפני לא מעט שנים. החתונה היתה מקסימה ומרגשת, אבל הצלמת היתה פחות מרגשת, והתוצר היה תמונות לא משהו. זו כנראה הסיבה שאלבום החתונה שלהם מתקדם בקצב של צב צולע. הם קיבלו ממני בערך חצי אלבום ומדי פעם, כשנחה עלי הרוח, אני שולפת עוד כמה תמונות ומכינה דף.

הטריגר האחרון היה הסקיצה של אולה חומנוק בבית הפתוח לעיצובים בנייר. זו הסקיצה: