קסם שימושי

היו לי מחשבות על לכתוב כמה מדהים אכלנו אתמול ב"זמר אהבה לים" בשלוותה, אבל השיריונר הוא בין קוראי הנאמנים והתעללות מהסוג הזה אסורה על פי אמנת ז'נבה...

אז יהיה פוסט אחר. מהורהר קלות.

כפי שבטוח כבר כתבתי כאן אי פעם, אני ידועה בתור מי שלא ממש טובה בלסיים דברים (חוץ ממה שעל הצלחת...). בתיכון עוד היתה לצדי אמא שלי, שדחפה וכתבה ועזרה לי לסיים את עבודת הגמר שלי (על אלכוהוליזם, מכל הדברים שבעולם...). אבל אז יצאתי לעולם וגיליתי שתואר, למשל, דורש יותר אורך נשימה מזה שיש לי.

לא פלא אם כך שהמוטו שאימצתי לי לקוח מספרה הקסום של נורית זרחי "אמורי אשיג אטוסה" - "ואת זה אני עשיתי, אני, שלא עברתי את הבחינה ולא קיבלתי שום תעודה בבית-סיפרנו".

מדי פעם אני חווה את נימת הפליאה והגאווה שמשתקפת מהמשפט הזה, בעיקר בעניינים שקשורים בילדים שלי (למרות שאז נכון יותר "ואת זה אנחנו עשינו" ויותר מהכל הם, כי כל כך הרבה ממה שהם בא איתם כנראה, ארוז במעטפת הקטנטונת שאיתה הם הגיעו לעולם...).

בגלל זה אני אוהבת כנראה דפי אלבום ופוסטים בבלוג - הם קצרים מספיק כדי שבדרך כלל אוכל לסיים אותם (בדרך כלל, כי עדיין יש לי שקית עמוסת פרוייקטים לא גמורים, וגם כמה פוסטים שלא הגיעו לידי מימוש).

ומדי פעם, כשאני כן מסיימת משהו, ואפילו מתכבדת בתעודה, אני חשה תחושת פליאה אחרת, על זה שכן הצלחתי לסיים.

אז הנה, הוכחה לעולם: