קסם שימושי

עבד, הפיזיותרפיסט המקסים שמגיע  אלי הביתה פעמיים בשבוע על מנת לעזור למוח שלי לחזור לדבר עם יד ורגל שמאל העלה בראשון לספטמבר ילד לגן חובה. שאלתי איך הולך. לא קל, מסתבר, כי הילד לא מכיר אף אחד מהילדים. הגן לא בכפר? (האמת שעראבה כבר כל כך גדולה שהא בטח יותר עיר מכפר.... אז כן, הגן הוא חלק מהיישוב, אבל מסתבר שגם שם כבר יש פחות תרבות של מפגשי אמהות לקפה אחר צהריים שדרכם הילדים מכירים אחד את השני. אני אף פעם לא הייתי אמא כזו וגם לא השכנה שמזמינה לקפה.

מאחר שבמצב הנוכחי אני משחררת חופשי סיפורים מביכים אני יכולה לספר שלפני שנים ארגנתי ביישוב החלפה של משלוחי מנות. טרחתי לציין שהרעיון הוא לא רק להביא משלוח מושקע ולהיעלם, אלא באמת שיווצר מפגש פנים אל פנים, הזדמנות לאינטראקציה עם מישהו שלא מכירים. הוגרלנו לקבל משלוח ממישהי שאני מאוד מחבבת והיא תיאמה את ההגעה שלה כך שכולנו נהיה בבית, ואז לקחתי ממנה את המשלוח ועמדתי בפתח הדלת  ודיברתי איתה כמה דקות ובכלל לא עלה בדעתי להזמין אותה לשבת.... סוג של נכות חברתית, בחיי.

כשעשיתי את הקורס של "אם לאם" היה לנו מפגש בנושא סגנונות הקשבה. מאחר שהרעיון הוא שבאים לבלות זמן לצדה של אמא חדשה ולהיות לה לתמיכה, זה משמעותי איך מכילים את הצרכים שלה ואיך שומעים את מה שיש לה לומר ומה עושים עם זה. מהר מאוד הבנתי שסגנון ההקשבה שלי הוא "חיתוך סלט" - קשה לך, את עייפה? בואי אני אחתוך לך סלט טרי, אחזיק את התינוק שתתקלחי, אתפור לך פיתרון. החלק של פשוט להקשיב לקח לי לא מעט זמן.... היום אני יותר טובה בזה.

גם בשיחות חולין. מאחר שיש המון המון שעות של עשיית כלום בחיים שלי כרגע, אני אומרת כן למבקרים (בהקפדה על המינון, כי אין ספק שאחת מתופעות הלוואי של הטיפולים זו עייפות תהומית) וככה יוצאות לי שיחות נחמדות ממש עם אנשים שהמון זמן לא פיניתי לי זמן לשבת איתם.

כששאלתי את עבד למה בעצם אשתו לא מגיעה לפגוש ככה חברות הוא הסביר לי שבין העבודה לבין הטיפול בילדים בעצם לא נשאר זמן. דיברנו על זה קצת והסכמנו שזה קצת חבל כשכל החיים בנויים מה"צריכים", כי אנחנו באמת צריכים שיהיה בהם משהו מעבר.

לפעמים כוס קפה עם חברה ושיחה מלב אל אל לב היא המעבר.

אז את מי תזמינו השבוע לקפה ושיחת חולין?

קלטתי לפני יומיים בהלם שאנחנו רגע לפני ראש השנה, אז שנה נהדרת שתהיה לכולנו

לימור