את היומיים שלפני ערב ראש השנה שעבר בילינו באריזת הסטודיו והחנות והעברתם לצד השני של היישוב למיקומם החדש. בשעות הצהריים קיבלתי טלפון ראשון שמזהיר שעלולות להיות בעיות עם המעבר ובשבע בערב, כשפנינו עם הרכב לתוך רחוב ארלוזורוב בתל אביב, רגע לפני שהתיישבנו לארוחת החג הגיעה שיחת הטלפון שעצרה את המעבר והעמידה אותנו בפני חודש חודשיים של סחרחרת רגשית, עסק בהקפאה ותהיות אם בכלל מחיים אותו ובשביל מה. מה זאת אומרת בשביל מה - כדי שיהיו כאן חותמות בעברית... אין ספק שאני ממש שמחה שבחרתי להמשיך לדחוף בכיוון הזה.
ערב ראש השנה הנוכחי נחת עלי כמעט בהפתעה (כמעט, כי בימים אלו אני חיה בפייסבוק ושם אי אפשר לפספס אותו בכל תפארתו ומתיקותו). נחגוג אותו בקטן בבית וזה ממש מתאים לי בשלב המשתבלל הנוכחי שלי.
עם זאת, זה לא ממש מפתיע שעלתה בי התהייה על הקללה הסינית המאחלת חיים מעניינים ותהיתי אם לאחל לה לשנה החדשה שתהיה משעממת.
אני שונאת קלישאות. המחלה מביאה איתה המון מהן
כל דבר קורה עם סיבה.....
תחפשי מה בך הביא את המחלה....
את תצאי מזה מחוזקת....
את תצאי מזה אחרת....
דברים קשים קורים לאנשים שיכולים לעמוד בהם....
מה שכן נכון הוא שהמחלה (ומצבי משבר בכלל ) מביאה איתה הרבה דברים טובים - הבנה מה המשאבים שלי ושל הסובבים אותי, בהירות ומיקוד לגבי מה שחשוב ומה שפחות, המון המון הבעות מוחשיות ואנרגטיות של רגש.
אז אחרי שבת נפלאה שעברה עלי ניסיתי לזקק את מה שאני רוצה לאחל שהשנה תביא איתה, לא בדרך של משבר, אלא אולי בעזרת טפיחה קלה על הכתף ....
אז הנה הטפיחה שלי.
(ברגע שהבלוג יסכים להכיל את הברכה המהממת)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
