כשרק הגענו הביתה מבית החולים מצאנו את עצמנו כמה פעמים בשעות ההזויות של לפנות בוקר, כשאני מרוסקת על הרצפה והאיש שלי, אפוף שינה, מנסה להבין איך מחזירים את בובת הסמרטוטים שהוא אוהב למצב עומד או יושב. הומור שחור עוזר. ונשימות עמוקות ושרירים, ואהבה. ומכל המצבים האלו יצאנו בסוף. באחד הרגעים היותר מצחיקים אמרנו שאולי בסוף יצאו מזה איורי ה"אהבה היא" חדשים וגרוטסקיים...
מאז שהסרטן נכנס לחיי חשבתי לא מעט על האהבה שלנו. על זה שכשבוחרים אחד את השנייה, לא יודעים מה יקרה אחר כך ואפשר רק לקוות שמה שהחיים יפילו עלינו לא יתגלה כיותר מדי או בלתי אפשרי.
בימים הראשונים מצאתי את עצמי מתנצלת המון - על זה שהייתי צריכה דברים, על זה שהזכרתי משימות, בעיקר על התחושה שנהייתי רשימת "צריכים". אחרי כמה ימים הצלחתי להבהיר לעצמי כמה מטומטמת אני - הרי אם הדברים היו הפוכים הייתי ממש מתעצבנת אם הוא היה מרגיש צורך להתנצל על זה שהוא זקוק לי, ונרגעתי מזה.
ועדיין, אני לא אכחיש שמדי פעם אני תוהה אם הוא לא מתחרט על הצד שלו בעסקה...
ואז אני מתעוררת בשלוש לפנות בוקר, נודדת לסלון, מורעבת...
ומוצאת שהוא השאיר לי קופסה עם קרקרים וקערית מנגו חתוך וכדי שיהיה לי קר וטעים הוא מונח בתוך קערה עם קוביות קרח ומרגישה הכי מפונקת בעולם (וביום למחרת אני נותנת בטעות מכה לקערה דומה והוא מתעורר לבוקר של איסוף מנגו מהרצפה ושטיפת רצפה לפתיחת היום ואני שוב יכולה להרגיש אשמה....), וכל ערב הוא מצליח לסדר לי נשנוש אחר, כדי שלא ישעמם לי, אז אולי הוא לא מתחרט.
בינתיים. היום אנחנו חוגגים עשרים ושמונה שנות נישואים. מאחר שבתמימותנו התחתנו בטקס אורתודוכסי, הוא לא הבטיח לאהוב אותי בכל מצב - ענייה או עשירה, בריאה, או חולה, אלא קנה אותי בטבעת. את הטבעת איבדתי מזמן, אבל עושה רושם שבינתיים החיים בוחנים את עניין האהבה בכל מצב....
התמונה מכאן: http://nelmiocuore.livejournal.com/
בבלוג זה
בכל הבלוגים
